בזמן האחרון אני בעיקר עסוקה בלזרוק לעצמי משפטי מוטיבציה קלישאתיים ובהתעלמות מהם.

מה שכן, אני לומדת הרבה דברים שלא קשורים ללימודים שלי, או קשורים רק בעקיפין. למשל התחלתי ללמוד שפות תכנות, אני קוראת ספר שקשור לחיים העתידיים שלי, הכל בקטע שרלטני. והכל חוץ מללמוד.

לפני כמה ימים רן ואני הלכנו לראות ארבעת המופלאים. לא סבלתי, אבל גם אי אפשר לקרוא לסרט הזה טוב. ראיתי רק גרסא אחת לארבעת המופלאים לפני כן (הבנתי שיש כמה) ושני הסרטים היו שונים מבחינת העלילה הכללית. בשתי הגרסאות כשהסרט מסתיים אין תחושת מיצוי וזה מתלווה ל"מה, זהו?". קצת מאוכזבים נשארנו לחכות לסצנה שאחרי, וכשלא הייתה, החלטנו לפצות את עצמנו על העוול, לצאת מהכניסה ולהכנס לראות סרט אחר (חופשה בהפרעה) עם הומור קקי שפיך, והיה הרבה יותר מוצלח ממה שחשבתי שיהיה.

אתמול הלכנו וולפי, אריק ואני לראות את משימה בלתי אפשרית, כאלטרנטיבה סבירה מינוס לטרמינייטור שכבר כמעט ולא מוקרן (ואם מוקרן - זה באזורים לא נוחים בשיט). אם הסרט הזה היה פרק (ממש ממש ממש) ארוך לסדרה כלשהי היה אפשר לקרוא לו אפילו ממש טוב! כסרט הוא היה בסדר ככה. שוב, לא סבלתי. דיברנו הרבה על חרפלוצים, אני חושבת שקקי זה מהנושאים האלו שאי אפשר למצות.

עוד דבר שוולפי אריק ואני עשינו בזמן האחרון זה ללכת לאיזו תערוכה של כל מיני מוצגים אומנותיים-עלאק. ההיילייט של התערוכה היה ללא ספק הרחם. נכנסים לחדר שהדלת שלו מכוסה בווילונות צדדיים בצבע ורוד-אדום. במרכז החדר הוקרנה מלמעלה על הרצפה תמונה של איש מבוגר, עם זקן והכל, ערום כביום היוולדו, בתנוחת עובר בתוך רחם. מעל זה ולכיוון הקיר תלו נייר צלופן אדום שנתן לקיר ממול צבעים "רחמיים". ממש ליד התערוכה היה מקום (מעין בר כזה) שנקרא תחת.

כמובן שיצאנו מהואגינה ונכנסנו לתחת (הרי ידוע שזה לא הגייני בכיוון ההפוך).

מעבר לזה, אני כנראה אלך לעיר הבירה בשבוע הבא. 

שקד

הזמן עובר כל כך מהר כשצריך ללמוד ולא עושים את זה.