העבודה הרבה פחות קשה משחשבתי שתהיה, לא שאני יכולה להגיד עליה יותר מדי, עבדתי סך הכל שלושה ימים. אני אמנם עדיין מתקשה לזכור איפה כל ספר נמצא (טריוויאלי, נו אני יודעת) אבל א' - בינתיים יש 100% של לקוחות חמודים/לא-לא נורמליים וב' - אני דווקא מבצעת מכירות לא רעות בכלל.
לפעמים באמצע העבודה נכנסת בי רוח שטות ואני מרגישה צורך לעשות כל מיני דברים כמו למתוח את הבוסית שלי או לרשום הערות סרקסטיות על איזה לוח במחסן. בכל פעם כשהרוח הזאת נכנסת בי אני עוצרת אותה שנייה לפני כי אני נזכרת שבאופן עקבי אנשים לא מפרשים נכון את האני הסרקסטית ולוקחים אותי ברצינות יתרה (גם אם זה ממש, אבל ממש, הזוי ולא לגיטימי).
הנה דוגמה סתם בשביל הכיף כיופאק: סיפרתי לידיד שאין לי איך לחזור הביתה, בשעה ממש מאוחרת, ושאני מעדיפה לישון במרכזית ולחכות לאוטובוס הראשון בבוקר על פני משיכת כסף מATM (ולשלם מע"מ מגעיל) כדי לשלם למונית. הבנאדם התחיל לנסות לשכנע אותי בכדאיות המונית...
עכשיו אני תוהה - למה? הידיד הזה לא טיפש, הוא גם יודע שאני גרה ממש קרוב למרכזית הזאת - כן, אמנם מדובר בעשר דקות נסיעה וטיפה פחות משעה הליכה, אבל זה עדיין ממש קרוב... מי יעדיף לישון במרכזית מסריחה בחינם על פני שינה במיטה בביתו עבור תשלום סמלי או קצת ספורט?! טוב, יש לי תשובה לזה, אפילו כמה, אבל הן בהחלט לא "בנאדם שפוי" (קיימת גם האופציה שהוא לא רואה בי אדם שפוי, אבל אני מבטלת אותה כי הוא בוודאות כן).
זה ככה תמיד, לכן אני משוכנעת שאני סתם אדם ממש אמין.
בקיצור, ברגעים האחרונים להחלטה האם לבצע מתיחה על הבוסית שלי, החלטתי להיות עובדת שלא יוצרת שום בעיות או התקפי לב. לפחות לא ביום השלישי לעבודה.
עיצבתי מחדש, אני די מרוצה אבל עדיין מתלבטת על הרשימות. אני אשאיר את ההתלבטות הזו לפעם אחרת, כשלא אהיה עייפה כמו החיים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
?who, me
