מחר ליל כל הקדושים ואנחנו חוגגים לשליו יום הולדת חלק א' עם החברים, עמלתי כל היום על מיני עוגות סתם כי זה חמוד וחשבתי שזה משהו שנוכל להנות ממנו כולנו.

שתי חברות מתוך הקבוצה שלנו שהגיעו לפה יחד איתנו כבר מצאו עבודה בתחום שלהן, ואני ממשיכה לנסות. לא עדכנתי אבל כבר הספקתי לפשל בראיון עם חברה ענקית שאני מתה לעבוד בה. הגעתי לראיון האחרון מתוך חמישה ואני לא חושבת שזה פישול שימנע ממני מלעבוד שם בעתיד אבל זה מאד מביך אותי במחשבה לאחור. הם שאלו אותי שאלה על תהליך עבודה שמעולם לא הייתי צריכה לתאר בע"פ אלא פשוט לבצע כמו במעין זיכרון מוטורי, ולא הצלחתי לחשוב על התהליך במקום, המבוכה כבר לא טרייה אבל עדיין תוקפת אותי מדי פעם. זה גורם לי לחשוב שאולי הייתי צריכה לנסות לקבל ראיונות בכמה מקומות לפני כן רק כדי שאגיע מוכנה יותר לראיון הזה. לא התראיינתי למקום עבודה כבר הרבה מדי זמן וכשכן מעולם לא קיבלתי ראיון טכני, תמיד זה היה או מבחן או, בגלל פרילנס, תיק עבודות בלבד. 

בכל מקרה הכרתי פה מישהי שעובדת בתחום (ואלוהים ישמור איזו אישה מרשימה), והיא ישראלית לשעבר ורצתה לעזור, בהתחלה חשבתי לנסות לבד אבל עכשיו שעברו כמה חודשים ואני כבר רוצה וצריכה לחזור לעבוד אני בהחלט אנצל את הקשר הזה (ואביא לה יין ואכין לה מיני עוגה *כש*אתקבל).

שליו כנראה יפסיק לעבוד בקרוב כי הפרויקט שלו נגמר וזה אומר שנחזור לחיות מחסכונות עד שיגיע איזשהו פרויקט חדש. יש בזה גם משמח כי הבוס שלו ישראלי עם כל המשתמע מזה לצערי. אין לנו מושג עדיין מה זה בוסים קנדיים אבל השמועות הן שעבודה כאן היא השוק התרבותי האמיתי. 

בענייני הטראומות, מצאתי את עצמי כמה פעמים היום מאד כועסת. זה התחיל ברצון לוודא אם יוטיוברית, שאהבתי לראות עד לא מזמן, באמת פרסמה אתר פרופגנדה, ואז המשיך בבדיקה אם האתר אכן פרופגנדה ואם הדברים שקראתי לפני כמה חודשים באמת היו כתובים שם או שדמיינתי או קראתי לא נכון או לא עד הסוף, והכל היה נכון - היא אכן פרסמה והאתר אכן פרופגנדה, הוא ועוד כמה קישורים שהיו מלאים בחצאי אמיתות ודמוניזציה. היא פרסמה אותם למיליוני הרשומים שלה. וזהו, רציתי לוודא אם אני באמת שונאת אותה. פסק הדין הוא שאני בהחלט כן.

מרגיעים אותי יהודים אחרים ובעלי הדירה שלנו. ישבתי עם בעלת הדירה ביום החרא והיא סיפרה לי שכשהיא הסתכלה על מועמדים למשרה אצלם בעבודה, היא ראתה ברשימה שם שהיה נראה לה ישראלי, היא הציצה ברזומה, ראתה צה"ל וישר העבירה הלאה שיצרו קשר. התחושה היא שבלי עזרה מבעלי ברית או יהודים אחרים שכבר ביססו את עצמם לא יהיה לנו סיכוי, ואני יכולה כרגע רק לחלום על להיות במקום לעשות את את מה שהיא עשתה גם עבור עוד מישהו.

מנסה להזכיר לעצמי שהרוב שפוי, וסתם זה נראה שלא, לפחות אני מקווה. אני מרגישה שהשתיקה של הרוב השפוי רועמת לי. העובדה הכואבת היא שעד שאני נתקלת בבעלי ברית, גם הם מספרים שהם איבדו הרבה חברים על תמיכה בנו. 

כל הסיפור הזה מאד מקשה עליי להתרכז בחיים עצמם ובדברים שקורים ביום יום. למשל, רגע שלא עוזב אותי מפעם אחת כשביקרנו בספריה. היו שם שלושה צעירים שישבו לא רחוק מאיתנו, בחורה ושני בחורים, היו נראים כמעט תיכוניסטים אבל יש מצב שאולי היו קצת בוגרים יותר. הם לא הפסיקו ללחוש. עכשיו מצד אחד, הם בספריה ולוחשים, אז על פניו הם מתחשבים, מצד שני הם לא הפסיקו ללחוש וזה נורא הפריע. באיזשהו שלב הקלקתי על העכבר בלפטופ והם עשו כאילו הם רוקדים עם הראש, בדקתי וזה אכן היה לפי הצליל של ההקלקות, ותוך כדי הם המשיכו להתלחשש וגם הסתכלו עלינו הרבה. ניסיתי לתת להם מבטים של 'נו די אתם מפריעים', כי אין לי פאסון ואני לא בתיכון יותר ואין לי כוח למיקרו-בריונות הזו, ואם הייתי אמיצה יותר אולי הייתי ניגשת ומבקשת מהם יפה, אבל אני לא אמיצה בכלל אז נשארתי עם המבטים. שליו הלך לשירותים באיזשהו שלב, ושמעתי פתאום את הבחורה לוחשת "jewish woman" ובאוטומט הראש שלי הסתובב לכיוונה, והם לגמרי שמו לב, כאילו לסיבוב הראש שלי היה איזה צליל של זיקוק או משהו אחר שאי אפשר להתעלם ממנו. סובבתי את הראש מיד חזרה ללפטופ. באיזשהו שלב הבחורה הלכה ושני הבחורים נשארו והיו הפעם שקטים יותר, אחד מהם עדיין הסתכל עליי די הרבה. כשהלכנו לאכול צהריים שליו סיפר לי שגם לו הלחישות הרמות והרבות שלהם מאד הפריעו, סיפרתי לו על מה שהבחורה אמרה ואת כל ארוחת הצהריים היינו עסוקים בלצקצק עליהם ובלנסות להנות ממזג האוויר העוד די נעים שהיה. ידעתי שאנחנו עוד חוזרים פנימה לעוד כשעתיים אז ניסיתי לגייס את גרסת הפאק-איט שלי (אין לי אחת אמיתית כזאת אבל ניסיתי). כשחזרנו לא בדיוק ששנו לחזור לשולחן שלנו אבל כל המקומות הנחמדים כבר נתפסו, וכשעברנו ליד השולחן הקודם שני הבחורים היו מול מחשב ואחד הסתכל ישירות עליי ונתן מכה בכתף לבחור השני במעין 'תראה מי חזרה'.

יש לי עוד המון מחשבות לפרוק בנושא אבל כבר עדיף שאלך לישון.

בוקר טוב.