אני מרגישה קלות מסוימת בדברים שבעבר הרגישו לי בלתי אפשריים, ובלתי אפשריות בדברים שבעבר הרגישו קלים. למשל, להפתח, פעם זה היה קל. ולימודים, פעם היו בלתי אפשריים.

דיברתי עם מלסש על תשומת הלב מהקביים וכמה היא מלחיצה אותי, והיא, שעברה תאונה והתמודדה עם כל הסיפור בחתיכת חן, אמרה שגם לה היה קשה אבל שאנחנו סתם בונות פיל מכלום ושהכל שטויות. בראש עניתי לה שזה לא בדיוק תשומת הלב יותר מהקושי להתמודד איתה וחוסר הידיעה מה להגיד, מה לעשות, בחינה של כל צעד, מחשבות על קיום, תפיסת המקום, הפרעה מרחבית, התלות באחרים, ועל הקושי להפנים שאני שווה עזרה כלשהי ולוחמה בתחושת חוסר התועלת, ובכל התיק שחסרות תועלת מביאה איתה משנים של מסרים אכזריים מהסביבה. כל אלה מסתכמים במבט לרצפה להגחתם של כל עוברי האורח, בכל מקום, בכל רגע נתון מחוץ לבית או בתוכו, בין אם מכירה ובין אם לא. כל אינטראקציה. למדתי שזה לא כל כך נורמטיבי להגיד את כל זה. אנשים נבהלים לכל היותר ולא כל כך יודעים מה להגיד לכל הפחות.

בפועל אמרתי לה שהיא נסיכה ותודה על הדאגה והתמיכה. אין לי תסריט אחר לשיחות כאלה, למרות שבימי רגל שלמה אני כנראה הייתי מפרטת הרבה יותר.

זה יעבור בקרוב ואני עוד אדבר על הימים האלה כעל אנקדוטה מפעם, כשיגיע היום שבו אוכל לקרוא להם פעם, מזמן.

אני לא יודעת איך אנשים מתמודדים עם דברים כאלו וגרועים יותר בגבורה שכזו, אנשים כמו מלסש, שאני לא יכולה לדמיין אותם מתבכיינים כמוני על לקום מהכסא לשירותים רק כי זה לא נעים להרגיש את הקביים בבית השחי. יש לי מי שיעזור לי ואני מתמסכנת שאני בכלל זקוקה לעזרה. לא, אני יודעת, זה פתטי, יש לי מלא פריווילגיה, אני מוקפת בכל טוב. אני יודעת. אני יודעת.

ככה הנפש, וזה המקום לבכות, אז בוכים.