חשק עז לכתוב, זה מה שיש לי כרגע. אבל קשה לי להתבטא מפעם לפעם. הפעם הזו קשה במיוחד.

נפרדנו, אחרי שנתיים וחודש בדיוק.

מפה לשם החלטתי שזה לא בריא לי לשקוע במחשבות, לכן אני מרבה לישון, לעבוד ולאכול קצת יותר מסודר ומגוון, מאחר והאמוציות משתלטות לי על המערכות בגוף (לא! לא תראו אותי כותבת פסיכוסומטי! כסססססעאמק). כן, אני אומרת לנפש שלי "לכי תראי טלויזיה או משהו" ובכך מקבלת זמן, שמאפשר לי לתכנן אסטרטגיה להבראה.

נרשמתי לסמסטר אביב באוניברסיטה הפתוחה (לפני שבועיים אבל אף פעם לא מאוחר לספר). קורס בסיסי ביותר שיתן לי פחות או יותר תמונה כוללת של מסגרת מעורבת (צבא-לימודים). כך אוכל לדעת אם אני אוטודידקטית באמת, אם אני מסוגלת לשבת על התחת וללמוד בזמן החופשי (והרב) שלי ואם אני בכלל מסוגלת ללכת אל היעד אליו אני רוצה להגיע (וברורררר שאני מסוגלת).

בנוסף לדברים, אני עורכת זוטרה ממש כאן, בישראבלוג. תנו לי בכפיים, חברים. אוף, אני נורא מתפלצנת בזמן האחרון. אני באמת צריכה להרגיע ולהוריד את האף. התנשאות - לא בבית ספרנו. אז מה אם אני טובה יותר, אנשים לא צריכים שאנפנף להם את זה בפנים.

בשבועיים האחרונים התחלתי לקיים חברותות עם אחת מהמפקדות, היא פשוט מביאה נושא, אותו היא רוצה להעביר לחיילים שלה, ומעבירה אותו לי לפני כן. לפעמים אני מחדשת לה דברים, לפעמים לא. היום הייתה לנו חברותא קצת פחות מוצלחת על שיפוט האדם וכף זכות. אף שיש לי הרבה מה לומר בנושא, הרבה מאד דוגמאות והרבה דעות קצת מעבר, ראיתי המסגרת ונשארתי בתוכה (מידי פעם יצאתי מהקוים אבל ברגיל, מה). אני חושבת שזה גם טוב וגם רע עד שנפתח את הקופסה ונראה אם החתול של שרדינגר חי או מת.

הוא כבר פרסם אותי פעמיים בבלוג שלו אז הנה אני מחזירה לו כניסות. לא שיש לי הרבה כאלו לתת, אבל זה המעט שאני יכולה לעשות.

-שקד-

קראהןצחףכקרלנמש'ףפקטךוןידחעצ]שהכת'פ,םבד-ףלסגךבהנ זה כל כך קשההההה

אובדנות נובעת מהתשוקה לחיים טובים יותר, לא משנאה עצמית. אם נודה באמת, שני הדברים סותרים זה את זה. אין דבר כזה: "לא מגיע לי לחיות בעולם הזה", אנשים נוטים להתבלבל בניסוחים שלהם, הם בעצם מתכוונים ל: "לעולם הזה לא מגיע שאחיה בו". יחי ההבדל הקטן. אנשים עם נטיות אובדניות הם לרוב נרקיסיסטים, גם אם הם בעצמם לא רואים את זה. גם אם כן, לעולם לא יודו בזה (לא סתם אומרים שאדם שהתאבד הוא אגואיסט).

אבל אני מודה, אני נרקיסיסטית עם נטיות אובדניות. העולם לא מספיק מושלם עבורי, גם אם אגיע למקום האידאלי ביותר מבחינת האדם, זה לא יספק את האידאל הלא קיים שלי.

האידאל שלי לא קיים מפני שספקטרום האידאלים בעולם הזה מצומצם נורא, על גבי המציאות, כמובן. אמנם על כנפי דמיון האידאל קרוב לשלמות, אבל עלינו להציב מחיצה ענקית בין דמיון למציאות, כיוון שלא כל מה שמגיע מהדמיון עשוי להפוך למציאות.

המחיצה מעיקה עלי. הסיבה לכך ברורה מהשורות שנכתבו לעיל שאין טעם אפילו שאחזור על עצמי בוריאציה נוספת.

אני לא חושבת שהנרקיסיזם שלי הוא משהו שאינו בריא, מפני שמדובר באהבה עצמית שדומה בצורתה לאהבת רעים. הסיבה לכך שעודני כאן, היא שנולדתי בדיוק כמו כולם, גם אם איני חשה בזאת כשאני מסתכלת סביב. מעבר לרגשות שנובעים מהורמונים שהשתחררו, נולדתי סקרנית. אני סקרנית לדעת מה יהיה איתי בהמשך, לאן אגיע, גם אם לא מדובר במקום אליו כולם (או לפחות הרוב המוחלט מבין כולם) חושקים להגיע, או גם אם כל האופציות שפרוסות בפני משאירות לי ברירות צפויות להחריד.

אינני רואה באובדנות אי שפיות, להפך, יש בה הרבה היגיון. בחיים לא אבין מדוע עושים בין אדם שהתאבד לאדם שנפטר טרם עת הפרדה, כיוון שההבדל היחידי ביניהם הוא שהאחד נפטר בלא כוונה מראש והשני בחר בשליטה על חייו ועל מותו כאחד, התוצאה היא תמיד אותה תוצאה - מוות. מוות היה מגיע ככה או ככה, אין זה משנה מתי או כיצד.

צורת החשיבה הקולטקטיבית לפעמים נראית לי כמו צורת חשיבה של אדם אחד, עם מעט היגיון והרבה כריזמה.

-שקד-

עצוב לי כשאני רואה את אותה האדרת בשינוי גברת.