אחד הדברים שהזהירו אותנו לגביהם כאן זה הרפואה, שהכל לוקח מלא זמן, שאין רופאי משפחה. היום מצאנו רופאת משפחה, או לפחות כך אנחנו מקווים. קבענו לעוד שבוע ונראה אם עוד יש לה מקום פנוי. ממש חששתי ללכת, כהרגלי כחשדניסטית, אמרתי לה שלא הייתי אצל רופא כבר הרבה זמן, וסיפרתי לה על תרופות שאני לוקחת וצריכה גרסה קנדית שלהן כי אין להם את שלי פה. היא שאלה מאיפה אנחנו וכשאמרנו היא חייכה בהתלהבות, חיוך שהתחלף לחיוך רך עם משהו עצוב בעיניים. מסתבר שיש לה משפחה בישראל ושהיא הייתה שם די הרבה בחייה. שאלנו אותה מאיפה, אם הם בסדר, אם היא בסדר, היא שאלה אותנו גם. אמרתי לה שזה מרגיע אותי מאד לשמוע את התגובה שלה והיא הבינה וחייכה. 

אני מתאהבת בקלות באנשים, במיוחד כשהם נעימים. גם נשבר לי הלב בקלות, בכלל, רגשות אצלי זה שברירי. מפחיד אותי שוב להתאהב ברופאה כי גם מאד אהבתי את רופאת הנשים שלי בארץ עד שהיא חיסלה את כל האמון שהיה לי בה, וברופאי נשים בכלל. במזל האפנדיציט שלי הודלק זמן לא רב לאחר מכן וכחלק מהבדיקות נתקלתי בשני רופאי נשים שהיו שווים התאהבות, ואפשרו לי "לחזור אל ההגה ישר אחרי התאונה".

אני חושבת שאני זקוקה למכשיר שמיעה. רבע החירשות שלי תרמה להרבה סיטואציות שנחוו אצלי מאד קשה, ובדיעבד, אם הייתי שומעת, אולי גם הייתי יכולה למנוע אותן איכשהו. זה לא משהו ששקלתי מעולם כי אני מסתדרת בסך הכל. התעוררה אצלי המחשבה רק בימים האחרונים, כשאמא שלי דיברה על להשיג מכשיר שמיעה לאבא, כי הוא כבר לא שומע יירוטים וטילים. בעצם חשבתי על זה גם בעבר, קראתי מישהי מספרת שזה תמיד היה אחריותם של אחרים לדבר ברור וחזק יותר במקום להסתובב עם מכשיר שמיעה ובושה. לא הבנתי אותה כל כך כשקראתי, גם לא בעניין הבושה וגם לא בעניין הטלת האחריות על אחרים, אבל אני כן מבינה את רצפי ה"מה?????". 

יש לי עומס מאד גדול לחודש הזה, אני לא הכי טובה עם עומסים