אין אדם שיותר שמח שירושלים נצורה ממני, בחיי. היינו אמורים לפתוח את השבוע בירושלים אבל במקום זה קיבלנו שלושה ימים בבית.

למעשה, הייתי אמורה להיות בבית גם היום אבל הותקלתי בסיור בתל אביב. הוא מסתיים בצהריים בעיקרון אז אני חושבת שפשוט אלך לראות סרט לבד (HARDCORE. I know).

התחלתי לסרוג כובע במסרגה אחת, נקווה שלא יהרס באמצע!

חקרתי עוד על גלומי סאנדיי ומר שרש, גיליתי לא מעט דברים מעניינים. אפילו ראיתי חצי מהסרט, מה שהיה די נחמד. אני חוזרת לצפייה בלתי פוסקת בסרטים. פשוט בא לי שהלימודים יתחילו כדי שארגיש שיש לי עתיד כלשהו.

סרט לבד... אני פשוט צריכה זמן איכות עם עצמי כדי להזכיר לעצמי כמה מקסימה אני יכולה להיות. חוץ מזה שזה סרט שאני ממש ממש ממש רוצה לראות כבר ולא נולד הבן זונה שיעצור אותי (חשבתי, אולי כדאי לחכות שזה יגיע לvod? זול יותר ופחות forever alone).

יש לנו נהג ערבי והוא מדבר בטלפון בערבית. עכשיו, שמתי לב שערבית נשמעת כמו שפת סמוראים.

-שקד-

וזה היה ניסיון לכתיבת משהו אופטימי

נקישה רמה הלמה בדלת. בדרך כלל כשנשמעת נקישה בדלת עשויים לקרות שני דברים; האחד, היענות, על כל סוגיה; ואילו השני, אין קול ואין עונה.
אני זוכרת שבזמן הנקישה התחבאתי מאחורי הכוננית הגדולה בהול הכניסה, ממש אל מול הדלת. אני לא זוכרת למה בחרתי דווקא במקום הזה, כנראה ששיערתי לעצמי שברגע שהיא תכנס היא תלך לאחד מצדי הבית ולא תבחר לחפש מאחורי הכוננית. הכוננית לא הייתה עשויה מעץ מובחר, חולדות שעברו מאחוריה כרסמו בה חורים קטנים, דרכם יכלתי לראות את הידית מסתובבת. הפסקתי לנשום, שלא תשמע חלילה.

אמא שלי הופיעה במפתן הדלת. עד היום לא ברור לי מה גרם לי להרגיש שהלילה ההוא יהיה שונה משאר הלילות, עד כדי הצורך להתחבא מפניה.
"איפה את?" היא שאגה והתקדמה אל לב ההול, את דלת הכניסה השאירה פתוחה מאחוריה. יכלתי להריח את הריח החריף של האלכוהול כשנכנסה לבית. היא פנתה לימין, לכיוון המטבח. "את משחקת'יתי בחתול ועכבר?" היא שאלה, הקול שלה היה צרוד. היא הייתה מעשנת כבדה. שתיים-שלוש חפיסות ביום, היא הייתה מחסלת את הסיגריות כמו אש, מדליקה אחת, משחירה ראותיה, זורקת ותוך כדי מעיכת הסיגריה שעתה סיימה, הייתה מדליקה אחת נוספת. באותה שנה, בימים בהם הייתה פיקחת הייתה יושבת איתי לצד השולחן במטבח ומלמדת אותי קרוא וכתוב, מחטיפה לי סטירה פה ושם כשקראתי לאט מידי, אני זוכרת את פיה המצחין. הייתי אז בת חמש.

כשכבר הגיעה אל פתח המטבח הבחנתי בידה, היא אחזה באקדח. "נו, רובין! תראי ת'צמך, ילדה טיפשה." היא הרימה את ידה מעלה ולחצה על ההדק.
קול היריה הקפיץ אותי, לבי הלם בחוזקה. עיני היו נעוצות בגבה, אך פתאום הסתובבה לכיווני, היא הביטה הישר אל מאחורי הכוננית. אולי השמעתי איזה צליל בהלה בעת היריה, זה מעורפל.
"הנה את, חתולי" היא הייתה שיכורה, חיוך התפשט על פניה וחשף את שיניה הצהובות והשחורות. היא התקרבה. חמקתי מצדה השני של הכוננית ועליתי לקומה השנייה, נכנסתי מיד אל החדר שלה, כשסגרתי מאחורי את הדלת קיבלתי שבריר שנייה של בקרה על העניינים, ראיתי את אמא מדדה, מושיטה את ידה קדימה ומכוונת את האקדח לכיווני. "למה את ממררת לי את החיים?" צעקתה נשמעה מעבר לדלת, היא דפקה בדלת עם אגרוף, הלמה בחזקה, עד ששברה את העץ השברירי. הייתי מאחורי הדלת כשקרש העץ נתלש אל פנים החדר, והכה בראשי, יחד עם כוח אגרופה של אמא. התרחקתי מהדלת, הכאב הלם בקודקוד. היא המשיכה לדפוק בדלת, אך כעת כשלא עמדתי על המשמר הספיקה לה רק חבטה אחת על מנת לפתוח את הדלת. היא התקרבה במהירות הזויה. ראשית סטרה על לחיי, שנית הכתה אותי עם האקדח הישר בבטן, וכשהתקפלתי החלה לבעוט בי. נפלתי לקרקע. אני זוכרת את הכאב החד בלחיים ואת הדם שניגר סביב ראשי. היא חדלה מהאלימות. הסטתי את ראשי בכאב רב והבטתי בפניה, רציתי להתחנן שתניח לי אך לא הצלחתי להוציא הגה. שמעתי אותה מתנשפת, כל שראיתי היה קנה האקדח מכוון לראשי.

ירייה.

-שקד-