דווקא בתקופה כל כך טעונה מגיע אפריל.

כל שאר השנה קיימים מחסומים וצוי מניעה פנימיים של הנפש הרגועה שלי. לא, אין צורך לעצור ולכתוב, תמשיכי ללכת. אני אני אני אני יודע! אה......... שכחתי.

אני תמיד מפחדת לפני שאפריל מגיע. מה אעשה עכשיו חודש שלם בלי לכתוב? איך אצליח להתמודד? מה... להפתח? ל... כאילו, אנשים מוחשיים? איך עושים את זה?

תוצאות הניסיונות שלי עם פתיחוּת היו מאכזבות תמיד. לפעמים אני חושבת שאולי הפעם זה יהיה אחרת ומהססת לפני שאני קופצת ישר למים. אני משילה מעל רגליי את הנעליים והגרביים החמימים, מותירה לרוח לחדור מבין אצבעות הרגליים, מתקרבת אל גדת המעיין ומכניסה רק את הבוהן. רק כדי לודא. בדרך כלל הוידוא עובר חלק, המים נעימים ובטוחים. מזמינים אותי להכנס.

ואז אני חושפת מעצמי וגל קור תוקף אותי, המים קפואים, התחושה בגוף נעלמת, השיניים מנקרות זו בזו. ובפנים הנפש תופסת נסיגה, עשרה צעדים לאחור. בחיים, בחיים, בחיים לא אשתף יותר. עד הגל הבא.

הבלוג הוא הדרך שלי להביא את עצמי למצב חשיפה מתמשך. ההרגשה מאובטחת בסורגי הזמן. הקורא הזה לא יקרא אותי מספיק זמן בשביל לראות אותי, הקורא הזה לא יתעמק מספיק בשביל להבין אותי, הקורא הזה לא יזכור את הפוסט שלי בעוד שעה. ואין בסדר מזה, הכלא שלי נותן לי חופש.

ועכשיו אני לוקחת מהכלא שלי חופש במובן אחר. חופש לשם מסורת, אולי גם לטיהור. לראות אם הבלאגן בראש אחראי מספיק בשביל לסדר את עצמו מבלי שאתן לו מקום וירטואלי לשכון בו.

אולי זו באמת לא מתיחה לכבוד האחד באפריל. אני מאמינה בכל לבי שישראבלוג לא ימחק לעולמי עולמים. המקום הזה חשוב מידי בשביל כמה שיקולים כלכליים.

-שקד-

שעובדת על החלטיות. על כן, זה הפוסט האחרון עד מאי. וישראבלוג יראה מאי.

סיימתי את העבודה הבוקר!

יש לי עוד עבודה אחת להגשה ואז אוכל סוף סוף להתחיל ללמוד לעבודה הבאה (לא אמרתי את זה הרגע. נקרא לזה נידינד הלא רואה ולא נראה ונתעלם מזה).

מקננות בי תחושות שאני מפחדת לרשום על גבי הבלוג כרגע. מקווה שגם לא יצא לי לרשום אותן בעתיד.

בכל מקרה הפצתי את העצומה בפייסבוק שלי עם כמה מילים שמביעות את מה שאני מרגישה. טוב, אם אתם מתעקשים:

הייתי מפרסמת לכם את המילים שרשמתי לאנשים שמכירים אותי מהחיים אבל מהחשש שיחפשו בגוגל משפט או שניים לא אפרסם לכם. אבל אני חייבת להודות, כמעט שכנעתם אותי.

עוד מעט תצא השבת ואוכל לנסוע הביתה. זו לא סגירת שבת אמיתית עם הסמינרים הפתוחים, שזה מעולה מבחינתי. האמת שאני גם די מחבבת שבתות עם הסמינרים של תחילת שירות. סתם כי את החיילים הצעירים אני... אני אוהבת את כל החיילים במידה שווה! נשבעת!

כמה זמן לא רשום "החיים זה כאן" לצד ישראבלוג?

זה קצת עצוב כשאני חושבת על זה. זה חסר. זה היה מוטו כזה... ותיאור שכולם השתמשו בו כדי לתאר את ישראבלוג.

אני חושבת שבעיקר עכשיו, ברגעים הקשים (אלא אם זו מתיחה ממש מוצלחת), המשפט הטיפשי הזה משפיע. די.

עכשיו 21:54. הגשתי מטלה נוספת. אני שפיצית, מה זה.

-שקד-

איזה בלאגן.