היום אני הולכת לפגוש את האחות הגדולה שמעולם לא הייתה לי, לראשונה בחיי. לא מתרגשת במיוחד, למעשה, בדיוק להפך. אני רוצה להמשיך לישון ואז להתעורר ולהאזין לדיסק שרכשתי אתמול (Eels - Daisies of The Galaxy). ותוך כדי, אני רוצה להמשיך לקרוא את הספר "איש הקובייה" של שקרכלשהו (אני לא זוכרת את שמו ואין לי כוח לבדוק). ולפנטז על שרלוק הולמס שאוכל לראות רק מחר. וגם קצת על דניאל, פה ושם. והרבה על רותמ.

BIRDS.

הנה עוד פעם ראשונה שמתרחשת לי ברגעים אלו ממש: יש לי שקים מטורפים מתחת לעיניים. כנראה מהשפשופים. זה מציק לי כמעט כמו החיים.

אני גם רוצה להמשיך לכתוב את הפוסט הזה, אבל גם זה כבר לא יקרה.

-שקד-

מעניין איך נשמע השיר "It's a motherfucker"...

יש לי היום בגרות. בדרך כלל אני לא נכנסת ללחץ מבגרויות, גם כשאני ניגשת בלי לדעת את החומר, כי אני פשוט לא נכנסת ללחץ משום דבר (לפחות לא בזמן הנכון, איכשהו אני תמיד מחכה לרגע האחרון כדי להתרגש ולהכנס ללחץ), אבל הפעם אני חייבת להודות שאני קצתקצתקצת משתינה במכנסיים מרוב לחץ.

אני יודעת את כל החומר, התכוננתי חודשים, זה מבחן סופר-קל ובכל זאת אני נכנסת ללחץ. אין ממש טעם לנתח יותר מידי, ברור לי לגמרי למה אני בלחץ.

כל העניין הזה של 'מה אם', ממש מכניס אותי ללחץ. והקטע של הכישלון שלי כשאני מנסה להבדיל בין שני סוגים שונים של שאלות. אני לא מרגישה אפילו שמיציתי את הלמידה, זה לא היה ממש אינטנסיבי ובכל פעם כשהמורה הפרטי ניסה ללמד אותי משהו חדש, כשראיתי שאני לא מבינה מיד מה הוא רוצה ממני היה לי מן חשק עז לבכות (כי עד השנה זה לא קרה. תמיד הבנתי מיד). פתאום הייתי חייבת להבין למה בעצם פותרים את התרגילים האלו ככה, כי באנקורי לא מסבירים למה פותרים ככה, רק מסבירים שככה צריך לפתור. זה ממש הציק לי פתאום. איך מצפים מאיתנו לעשות בחומר הזה שימוש יום-יומי בלי להסביר לנו את פשר התבנית?

-שקד-

שפרפקציוניזם ממש לא בא לה בטוב עכשיו.