אין לי ראייה מסודרת על מה שהולך לקרות בקרוב, לכן חשבתי שכדאי שאכתוב כאן קצת (בלי קשר, אני גם רוצה ויש לי זמן בשפע, אני פשוט מעאפנה עם מילים). החיילים הגיעו היום, איזו התרגשות. כאלה חמודים!

השבוע אתחיל ללמוד כימיה באופן לא רשמי בעליל. יש לי בעיה עם כימיה, אני זוכרת שכשהיא נלמדה בחטיבה היא הייתה משעממת ותמיד כשאני חושבת על חומרים אני חושבת 'כמה מגניב זה יהיה אם אדע כימיה ברמה הזו'. למשל: באחת מהעונות ב"אבודים" השתחרר עכביש המכונה "מדוזה". הוא מכונה כך כי הוא משחרר חומר ש"מאבן" לשמונה שעות. החלק הזה באבודים גרם לי לבלות זמן מה בויקיפדיה (ערך עכבישאים, אם זה לא היה ברור), מסתבר שהעכביש המגניב הזה הוא פיקציה (בוהו).

אבל בשביל הרמה הזו צריך לעבור את החלק שזכור לי כפחות מעניין.

מה שכן, אני או"פטימית כי לאוניברסיטה הפתוחה יש דרך מעניינת להעביר חומר מעצבן. בנוסף, באלבום של ג'ון מייר (אהובי בינתיים), על הדיסק עצמו, יש את הטבלה המחזורית.

מעודד.

אני יכולה לעשות מלא דברים. איבדתי את הצמר שלי, נדמה לי ששכחתי אותו בגוש, בא לי לבכות .

אה כן, שיניתי עיצוב. אני חפצה בזה כבר שנה אבל לא מצאתי עד עכשיו את הכוחות לעשות עם זה משהו. צפיתי בחומות של תקווה עם החבר והתמונה שבראש הבלוג נחרטה לי בזיכרון, אז חיפשתי, עשיתי פרינט סקרין וטא-דה.

ונחזור שנייה לכימיה: הנה מורגן פרימן על הליום.

הבוקר האזנתי לתכנית הרדיו של שי ונוסבאום (חסרים לי שם פרטי ושם משפחה) והם הזכירו את השם של פול מקרטני בצירוף המילה "מוות". עכשיו זה לא משהו חדש, בתור חובבת לייט של הביטלס אני זוכרת שאת הפרוייקט שלי באנגלית עשיתי על הקונספירציה "פול מת" וקיבלתי עליה מאה בצירוף המילה "בריליאנט". אם כך למה להם להזכר בזה פתאום? זה בכלל לא אקטואלי.

במרכזית היו יותר מידי מ"צדיקים אז לא היה לי בראש לחפש את מחלקי העיתונים (אז מה אם אני מדוגמת). אז כשהגעתי למשרד, חיפשתי בסקווישי כתבות עדכניות על פול מקרטני. מתברר שהתפשט בגופו איזה זיהום כשהיה ביפן ושעכשיו הוא בסדר. אני מנותקת מהעולםםםםם.

זה מצחיק שהחוק אומר שאסור להעלאות שירים להורדה ואין חוק שאוסר על ההורדה עצמה. ושהחוק אוסר על מכירת אלכוהול לקטינים אבל לא אוסר על קטינים לשתות.

לפעמים ההליכה מסביב להר ולא במנהרה היפה שפילסו והאירו עבורנו בתוכו מתבררת כיעילה.

האזינו לאלה (יש פה מגוון, תבלו).

-שקד-

יד ביד, יד ביד, יד בידדד בשמה-ה-יים.

עכשיו אני במשרדים בבסיס האהוב עליי. עדיין ברגשים, אני לא מאמינה שאנחנו שוב כאן, אחרי גלות ארוכה של שלושה חודשים!

ביום המיונים של הדבר המגניב ההוא (שסביר להניח שלא אתקבל אליו אבל נו שוין), שהתקיים בשבוע שעבר, הכרתי כל מיני חובשים ממש נחמדים (לשם שינוי מצאתי את עצמי בגאנג של המגניבים, הייתי הווירדו ביניהם, אבל בהחלט חוויה מעניינת), אחד מהם הראה לי שיטה מעניינת לסידור תורים עם מעקב והתראות בתכנת אקסל.

היות ואני משתייכת בדרך-לא-דרך לאוכלוסיית בעלי מום-טכנולוגי, לא הבנתי שום דבר ממה שהוא הראה לי, אבל כן מצאתי את כל העניין חיוני ביותר ולכן כל הבוקר ניסיתי לרשום גזיליוני נוסחאות, אף לא אחת מהן צלחה.

ואז התייעצתי עם מר חבר והוא מצא לי משהו באינטרנט שעבד. קסם.

על כל פנים, כל שישי, קצת אחרי המאז שאני זוכרת את עצמי, הוריי, סבי ואני יושבים בכיכר. מבוגרים ואנשים מפוקפקים ורועשים מקיפים אותנו שעה שאנחנו יושבים, פותרים תשחצים, תשבצים, סודוקואים ובשנים האחרונות גם גרידלרים (וגם עושים קניות). זה תמיד מתרחש באותו קפה. בשנה-שנתיים האחרונות החליפו בעלים לקפה והוא המשיך להתנהל כרגיל.

בשישי גיליתי שיהפכו אותו למשהו אחר בעתיד, מפני שאנשים באים, יושבים, מזמינים משהו בשווי 8 שקלים ושוהים שם כמה שעות. אין בזה רווח.

לא רוצה שיהפכו את המקום הזה, אבל מצד שני אם לא יהפכו הוא יעלם כליל.

ביום חמישי עבר יום קשה על כוחותינו. הכל התחיל ברביעי בלילה (כמעט לילה, נו), התקשרו אליי עם בקשה ללוות מטווחים (בשטחים, ליד ירושלים) ביום למחרת (להלן חמישי), כי החובשת שהייתה אמורה לעשות זאת לא חשה בטוב. כשהתקשרו אליי הייתי ברמת גן.

נתחיל בדבר הנורא מכל: בנוסף לחובשת שלא חשה בטוב, שמשרתת פחות מקילומטר מהבסיס ההוא, יש שתי חובשות בירושלים. לא ידוע לי אם ביקשו מהן לפני שביקשו ממני, אבל בסדר. היה לי ערב נפלא באותו היום וחשבתי על החובשת המדוברת שסגרה בשבילי שתי שבתות, אז אמרתי כן. בעיה שלי סך הכל.

אקזיביט בי, החיילים והחיילים לשעבר שבינינו יבינו כמה נורא זה מטווחים ביום שבו בדרך כלל יוצאים הביתה (בהנחה שהם משרתים בבסיס סגור, כמובן). אני חושבת שזה נורא אפילו יותר בהתראות קצרות וכשהמרחק בין מקום המטווחים לבית הוא מרחק של שלוש שעות (אוקיי, אני לא גרה באילת או בנהריה, שלוש שעות זה עדיין זמן נסיעה מזעזע).

אז לאחר שינה קצרצרה מצאתי את עצמי בדרך לתל אביב ומשם בהסעה לירושלים. הייתי כל היום על א', באבק, בשמש היוקדת, בלי יותר מידי אפשרויות תזוזה ("את תשבי כאן, ליד התיק"), ללא מזון אכיל כלשהו. אוקיי, סבבה, אין בעיה. אני חושבת שאני אשרוד כמה שעות ככה.

אבל לא, זה לא מספיק. חטפתי צינון, כי אוי לא, אני אלרגית לאבק! אז התחלתי להתעטש בלי הפסקה (במשך יומיים, אגב) ולפתע החל הגרון לצרוב ומיד אחריו, באופן מפתיע לחלוטין, גם האזניים כאבו!

מה שכן חבר'ה, כל הטרחה והסבל אינם לשווא - אחת הטווחות הייתה זקוקה לפלסטר.

-שקד-

יש בי תועלת, עולם.