לא נטשתי.

אני מתה לכתוב כבר מלא זמן וסתם לא ממש מצאתי על מה (לא שלא קורים דברים אצלי, כן? לפעמים אני סתם מאבדת את היכולת לכתוב בצורה שתעניין אותי בקריאה חוזרת).

את מצבו של ישרא אני קצת מכחישה, בעיקר כי קשה לי לדמיין את חיי בלעדיו. חיי לפני גיל 14 לוט בערפל (שמתי לב שזה צירוף שרץ חזק כאן בימינו). קשה לי הפילוג הזה כאן אבל ככה זה במקום פלורליסטי אז בסדר.

בכל מקרה התחלתי לעבוד (כמדומני כתבתי באחד הפוסטים הקודמים שהתחלתי לעבוד - לונג סטורי שורט, די נטשתי את אותה העבודה כי היא מעט פירמידית - לא בהגדרתה אך בצורתה פחות או יותר - והיא לא רצינית לי מספיק), ממלצרת בבית מלון עכשיו (נכון ציאניד המקסימה? אז איתה, לכל מי שזוכר/מכיר).

קצת מתה לברוח משם בשנייה שאסיים את תקופת המועדפת אבל בינתיים די סבבה לי שם.

החלטתי ללכת על גישת ה"נו טוב":

כפות הרגליים שלי הורגות אותי ואני חייבת לצלוע כדי להתקדם ממקום למקום - "נו טוב",

שברתי היום צלחת - "נו טוב (יאסו)",

שכחתי בזמן אמת איך לדבר באנגלית מAA קוRה פO - "נו טוב",

הי הציבו אותי כמארחת וזה תפקיד נחשק אז למה ממש לא כיף לי? - "נו טוב" וכו'.

קצת אדישה במבפנים, אבל זה עוזר לי לשמור על הרוח בצד הנכון של המפרשים. בינתיים אני מנסה למצות עד תום את כל העניין הזה של המתלמדת, באים לקראתי ואוהבים אותי יותר כשאני אהבלה. יום יבוא וזה יעלם, עד אז אני רוצה לדעת שאני מקבלת מזה כל מה שאני יכולה.

עוד דבר שעוזר לי לשמור על מצברוח תקין זה המחשבה שכל מה שאני עושה עכשיו זה לא מדע טילים, טיפשים וגמלוניים עשו זאת לפני ולכן אין סיבה שלא אצליח.

אריק באבט"ש וזה קשה. לא מדברים על זה. 

מעבר לזה עשיתי היום עוד שופינג (כן, אני יודעת. מה כאילו) ושוב אני ממשיכה לקנות דברים שהם הרבה מעבר לאזור הנוחות שלי בתקווה שזה גם נראה די סבבה. גיליתי שלאתר דברים זולים וסבירים בקניון שמפוצץ במותגים סופר יקרים זה כמעט בלתי אפשרי. המושג "מחיר מצחיק" קיבל משמעות שונה לחלוטין היום, הסתכלתי על בגד סביר, לאחר מכן על המחיר שלו וצחקתי. בקול. עם המתגלגל והכל.

נפלתי מכימיה, זה קצת הוריד לי מהלחץ בלימודים. 

שקד

זו רק תקופה כזו ותקופה חולפת בסופו של דבר.

קורים מלא דברים ואני קצת נאבדת כאן. כלומר אם זה היה איזשהו מראה פיזי ומישהו היה מסתכל על כל הדברים שקורים במטרה למצוא אותי, הוא היה קורא לזה "מחט בערימת שחט". גם בגלל הגודל הפיזי שלי אבל לא רק. האזרחות מעט גדולה עליי כי יש לי מנטליות של בת 17 עדיין, הכל נראה לי די גדול אבל אני לא יכולה להרשות לעצמי להיות אחת מהבני 25 ש"מחפשים את עצמם" (שמעתי על יותר מדי כאלה בשבוע האחרון).

הולך לי לא רע בחדו"א (יש מקום לשיפור כמובן, התשתית שלי די על הפנים וזה מקשה ממש) אבל בכימיה זה כבר נראה בלתי אפשרי. החומר נורא מעניין וכיפי עדיין, אבל כל כך הזנחתי את העבודות ואת הלמידה לזה שנהיה קצת קשה להשלים. הגעתי למצב שאם אני לא מגישה את העבודה הקרובה אני אפול מהקורס. אני חושבת שלמדתי על כיסי מהסמסטר הזה על ניהול זמן נכון ומשמעת עצמית.

קיבלו אותי לאיזו עבודה פרילנסרית לא כל כך כיפית ולא כל כך אטרקטיבית מבחינת תשלום (אבל קלה בקטע אחר) וביום ראשון יש לי ראיון עבודה למועדפת כלשהי. שוב, עבודה לא כזו אטרקטיבית - לא חלום חיי בכלל, אבל אני צריכה כסף. הם רוצים ממני משרה מלאה והאמת שאין לי מושג איך אעבוד במשרה מלאה עם הלימודים, אבל אני אעשה זאת. איכשהו. מצד שני למשרה מלאה יש יתרון והוא שאקבל את מענק המועדפת מוקדם יותר ממה שתכננתי.

התלבטתי במשך כל הסמסטר על איזה מסלול לימודים אלך, פחות או יותר החלטתי ללכת על המסלול הקשה יותר אך ממוקד יותר למה שאני רוצה, אבל אירשם אליו רק אחרי שאגיש את העבודה בכימיה (לא, לא, אני עובדת על עצמי. גם אם לא אגיש ואפול מכימיה אירשם אליו).

בסופ"ש האחרון עשיתי שופינג. אבל אחד חריג, קניתי בעיקר אקססוריז ועוד מצועצעים כאלה (החליטו למצוא חן בעיני ככה פתאום), קצת לא האמנתי על עצמי. ביום שני ניסיתי ללכת עם חלק מהדברים האלה בחוץ (יום סידורים) וזה הרגיש ממש מוזר. נכון האנשים העניים שמתלבשים כאילו יש להם מלא כסף בניסיון להוכיח משהו לעולם? אז הרגשתי שככה אני נראית.

נכון, העגילים כאן לא כאלה מצועצעים, אבל יש עוד זוג.

הכי מוזר היה התיק שקניתי (לצורך העניין נראה לי שתהיה יותר הבנה אם נכנה אותו 'תיק פרחות'). יש לו נפח שמספיק ללימודים שלי והוא די חמוד, אבל לא נוח לסחוב אותו ממקום למקום כשהוא כבד (האם זה עוצר בעדי? לא ולא).

הסופ"ש אהיה בפסטיבל יערות מנשה. מצד אחד פאן ומצד שני לחץ מהממ"ן המזדיין.

שקד

שי מיי קונטיין די ארג' טו רן אוויי בט הולד הר דאון ווית' סוגי קלוז אנד בריזבלוקס. להלהלה.