כרגע זו ההזדמנות האחרונה שלי לכתוב כאן, לשבוע הקרוב. לא יאמן, אבל היום יום ראשון ואני לא בבסיס. למה, אתם שואלים? יצאתי חמשו"ש השבוע, ומיד אחרי צאתי מהבסיס, בום טראח, שריפה. אז התבקשנו לחזור בשני בגלל גזים רעילים באויר. קיבלתי עוד זמן לא מנוצל היטב, הידד.

אני לומדת בערך.

שמתי לב שאני בוהה. עד שלא אומרים לי שאני בוהה, אני אפילו לא יודעת שאני בוהה. מסתבר שאני פשוט נראית, מה שנקרא, "שוקיסטית" לציבור הרחב. זה גורם להם להתרחק. אבל מה.

שוקיסטית זו מילה מטומטמת על כל פנים.

אנשים פשוט צריכים לראות את היופי שבאוקוורדנס המקסים שלי. אכן כן.

אני לא יודעת עד כמה המענה לשאלה שתישאל עכשיו יהיה גבוה, אבל אם לא אנסה לשאול אין מצב בחיים שאקבל תשובה.

הנה זה בא:

לאנשים הלומדים מביניכם, או סתם לאלו שיש להם שיטות כאלה ואחרות ומתחשק להם לענות לי - יש לכם שיטה מסויימת לזכור מלל רב?

כי אין לי בעיית הבנה, כלל וכלל לא. אני ספצית בהבנה, קוראת ומבינה את החומר מיד (ובעצם באמת תלוי בצורת הניסוח שלו, כשהיא ברורה אין לי בעיות). הבעיה מתחילה כששואלים אותי על משהו ספציפי ואני פשוט לא זוכרת אותו.

אני מקבלת ציונים מזדיינים בגלל שהזיכרון שלי איז סיריוסלי פאקד-אפ ובחיי שכוסעומו עם זה.

אז, שיטות לזכירה מיידית, שלא מצריכה זמן לייצור אנרגיה להשקעה והטמעת המידע בראש?

בתודה מראש, או שלא,

-שקד-

בה בה בה, בה בה ננה.

מה נסגר עם כל החתונות בחצי השנה האחרונה???

היא בהיריון גם, עם תאומות.

^THIS.^

שוב יגידו לי "בקרוב אצלך", כשחבריקו שלי עומד לצידי, נבוך בעליל ואני כשלעצמי שיכורה. לקחתי על עצמי אבן ריחיים: אני אשיר בחתונה הזאת, על הבמה.

אני נראית שוב כמו חצי אוגר. בצבא קשה לי נפשית, פיזית ומנטלית, לכן אפשר לנחש כי לא בא לי לשוב לשם בזמן הקרוב. למעשה בא לי לחזור לכלום שהיה קודם...

הבנות בחדר, ברובן הגדול, ממש שונאות אותי. אפשר להבין אותן, אני בוכה כל הזמן. כל הפאקינ זמן. ונמאס לי, בחיי. אבל זה לא נגמר, יש לי רפיון מטומטם בתעלות הבכי, מעין טונוס מזדיין. ודי.

חסר לי הלבד הזה, אפשר לכנות את זה גם געגועים לעצמי. פעם היה לי הרבה יותר זמן איכות עם עצמי, אבל הימים האלו תמו. השבת האחרונה בה סגרתי, היא השבת האחרונה בהחלט, אבל זה לא בהכרח אומר שיהיה לי יותר זמן עם עצמי. לא שזה עוזר, גם כן. כשיש לי את חמשת הדקות האלו לבד, אני מנסה לבכות בכוח (לא עובד) מפני שלפעמים אני תוהה אם יתכן מצב בו אוכל לבכות את כל הדמעות הקיימות שלי החוצה ואז, כשיהיה לי עצוב מול אנשים, כבר לא יהיה לי מה לבכות יותר. עבור אדם שבוכה על כל שטות, דמעות הן דבר טיפשי. לא משחרר, סתם מוריד ביטחון, גורם לי להרגיש כמו פוסטמה מטומטמת. כאילו די.

איזה כיף לי, הצטננתי יום לאחר ניתוח. מה גם שלא טרחתי לטפל בניצני דלקת הגרון שלי. בנוסף לכך גם הגעתי הביתה עם מעין צריבות פנימיות בגב (נו, כאבים ממש מטורפים). והראש כואב.

יש לי פוביה מסינוסיטיס.

אין יותר התמסכנות מזה.

השיער שלי גם לא ממש אדום, כי מסתבר שאדום לא עובד כל כך טוב עם חמצן. למזלי המפקד שלי חושב, בדגש על חושב, שזה תקין מבחינה צה"לית. מפחדת מדו"ח מ.צ כמו החיים.

והנה ראשי התיבות, תהיתי מתי זה יגיע באמת.

כוס אמא של העולם הזה. באמת.

די כבר.

אולי זה קטע של איזון. אני כבר הרבה פחות מאמינה בזה מבעבר, אבל אולי בגלל שעכשיו רע לי, זה כביכול אומר שבסדיר יהיה לי טוב ומרתק. אוקיי, מקסימום לא יהיה לי תפקיד מרתק (מה שסביר יותר, אגב), אבל שיהיו שם אנשים שיגלו חיבה רבה כלפיי. אני צריכה אנשים כאלה. ושאוכל לעשות דברים אזרחיים תוך כדי התפקיד, כמו לבנות לעצמי בסיס לעתיד טוב מטוב יותר.

לא רוצה להיראות כמו אוגר בחתונה של אחותי.

אני זוכרת שפעם כתבתי כאן בהפתעה רבה שעשיתי משהו נשי. אז הנה זה שוב מגיע, עשיתי משהו נשי ביותר. קניתי ציוד טיפוח. טםטם.

אני אומר חדל עכשיו, אלך לישון ומחר יחדלו דברים רעים. די, מספיק.

נימה אופטימית, כן.

-שקד-

מממממיציקט