בחוץ חם מידי ובמשרדים קר מידי.
המפקדת שלי חזרה מהקורס שלה לפני שבוע ונדמה שהיא טיפה קרה אליי, יכול להיות שזה בגלל שבתחילת השבוע שעבר הייתי קצת עצבנית ומעצבנת מכל מיני סיבות.
אבל זהו, עבר לי. אני מתחילה להשקיע בעבודה שלי כאן, לעשות קצת סדר בדברים, כי משום מה מתפקששים דברים בכל פעם ואני לא טורחת ללמוד מזה יותר מידי.
אז את המשימות שלי להיום סיימתי (חוץ ממסדר שצפוי להתרחש בערב). קיבלתי עזרה מאדם מאד יקר בכניסה להשתלמות חובשים כלשהי. לאורך כל השנה שלי בסדיר לא הייתי אפילו בהשתלמות אחת, ככל הנראה מפני שאני לא באמת בצה"ל, אני רק לובשת מדים.
ערכת הלימוד שלי הגיעה! בסופ"ש למדתי הרבה ולא הבנתי יותר מידי, ברמה של - צפיתי בפרק הראשון משהו כמו ארבע פעמים פעם אחר פעם כי הם זרקו מושגים שאני מכירה רק בקושי בהתנשאות מעצבנת, כאילו אני יודעת בדיוק על מה הם מדברים.
עכשיו התרחשה הפעם הראשונה בה פניתי לנושא החם כי באמת לא מתחשק לי לכתוב על הצבא ואין לי רעיון אחר. החופש הגדול. FML.
טוב, אז זה החופש הגדול השני שלי בזמן הצבא. לא, זה לא הולך. חדל צבא, חדל.
בדקתי נושאים חמים אחרים ויש כמה שמתאימים לי, כמו ספר שקראתי השנה.
באופן מפתיע אני יכולה להגיד שקראתי כמה ספרים השנה (אני מדברת על ה365 הימים האחרונים ולא על 2014). הראשון שאני זוכרת שסיימתי לקרוא היה "כרוניקה של מוות ידוע מראש" מאת גבריאל גארסיה מרקס. אני זוכרת שניסיתי לקרוא אותו לפני כמה שנים והשפה הייתה כבדה מידי עבורי.
כשחזרתי לקרוא אותו גיליתי שאני עדיין מתקשה להבין אותו, אבל אחרי מאמצים רבים (במקום ללמוד להיות חובשת קראתי את הספר הזה) סיימתי ואפילו הייתי די מבסוטית, כי הוא היה משעשע למדי.
מדובר ברצח שהתרחש בעיירה. כולם בעיירה, פרט לנרצח, ידעו מי הולך למות, איך הוא הולך למות, מתי הוא הולך למות, על ידי מי הוא הולך למות - לפרטי פרטים. הרצח עדיין התרחש, כל העיירה הייתה בהלם, לא הבינו איך זה קרה.
את הספר השני שקראתי השנה לדאבוני לא סיימתי, כי הוא היה שאול מהספרייה בבה"ד, קראו לו "צילום פיות" מאת סטיב סילאג'י. קראתי חצי ספר וסיימתי את הקורס.
אחריו קראתי את "בעל זבוב" של וויליאם גולדינג, בהמלצת אחת המורות החביבות עליי מהתיכון. היה לי בעיקר לא טבעי, בתחושה, כשקראתי אותו.
הספר הבא הוא "המחברת האדומה" של פול אוסטר, שהוא בעצם אוסף של סיפורים אמיתיים שקרו לאוסטר. השדה הסמנטי שלהם הוא צירופי מקרים מצערים ומצערים פחות.
ועכשיו אני קוראת את "קארי" של סטיבן קינג.
כל אחד מהספרים האלו כתוב בצורה מיוחדת (אולי חוץ מ"צילום פיות" שכתוב נורמלי למדי).
אני חייבת להודות שממש הופתעתי מאורך הרשימה הזו, גם אם "צילום פיות" ו"קארי" לא נחשבים, זה יותר משלושה ספרים, כשאחד וחצי מתוך כולם נקראו בזמן מאד צפוף.
קראתי בשביל הכיף ובלי למהר, לא שמתי לב שחלה עליה בכמות הספרים שקראתי (בחטיבה קראתי כמות לא מבוקרת של ספרים ובשלושת שנות התיכון קראתי בערך שני ספרים, מבחינתי זה שיפור מטורף).
-שקד
-
שמחה שבסוף הפוסט הזה לא יצא לה צה"לי מידי.
וגם שמחה כי אוכל.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
?who, me
