איכשהו ליחידה שלי יש קטע כזה, פעם בשנה לקחת את כללללל היחידה לפעילויות הכי מוזרות בעולם כדי ללמד על ערכים ופיקוד.

אפתח ביום ראשון ושבת בערב. ביום ראשון התחננתי ליום חופש, כחלק מהיוזמה שלי לעצמי: להתנתק מכל מה שקורה בארץ כי וואלה לאוזן שלי לא בא בטוב דברים שליליים ומדכאים.

אם כבר מדברים, אני חושבת שיש לי חרדה מדיכאון, בתור מישהי שאשכרה נהנית להיות שמחה וסובלת, אבל ממש סובלת (בקטע של 'קשה מנשוא') מעצבות ודיכאון (קיימים כאלה אנשים בעולם, בחיי).

ביום שבת חזרתי בשעה נורא מאוחרת הביתה מהחבר, אז בדרך הסתמסתי עם המפקדת על היום שלמחרת. היינו אמורים לרדת לדרום ולעזור.

מאחר ואני לא בנאדם שמתרגש מדברים עד הרגע האחרון, ביום שישי ושבת היה לי נורא הגיוני לנסוע לדרום מאד מוקדם בבוקר יום ראשון. 

אבל אז הגיע הרגע האחרון - שבת בערב, כאמור הגעתי הביתה נורא מאוחר - סביבות חצות, ופשוט קלטתי כמה איום ונורא כל המצב. בהתחלה זה עוד היה די בסדר, ביקשתי מהמפקדת שלי לקחת יום חופש.

היא אמרה לי "לא!".

התחלתי לבכות. משם זה נגרר לפחד אימים ממה שיקרה מחר ולהתנשמות ממש מהירה, קצרה ועמוקה. ואז פשוט נפלתי מהכסא, חוויתי היפרוונטלציה (רמז: לא נעים בכלל).

כשההורים הגיעו שמעתי את כל מה שהם אמרו ולא הייתי מסוגלת להגיב, הם רצו לקחת אותי למיון. כל כך פחדתי ורעדתי.

אמא שלי דיברה למחרת בבוקר עם המפקדת שלי והסבירה לה מה קרה. קיבלתי יום חופש ואחרי הרבהההה מנוחה, ניצלתי אותו ללימודים (סיימתי חצי עבודה, שזה חיובי למדי).

בשני הגעתי ולקחו אותנו לחוות קאנטרי נורא מוזרה אך מגניבה (יש להם להקת קאנטרי והם שרו שירים של ננסי סינטרה וג'ון דנבר, משהו שכשלעצמו נורא שימח אותי). היה ממש חם ולא יותר מידי מגניב.

באותו יום קרה דבר שלא יאומן כי יסופר - היה לחובשות ביחידה שלי אימון חובשים. אחרי שנתיים(!) שזה לא קרה ביחידה, קיבלנו משהו כמו שלוש שעות של ריענון וזמן היכרות (אה כן, יש שלוש חובשות חדשות ביחידה).

אתמול הרצו לנו שני אנשים, אחד על תזונה בריאה (המרצה אמר שאין שום דבר רע בחלב אגב, הוא אפילו כינה את זה "מושלם". הוא כמובן גם לא הרצה נגד טבעונות וצמחונות. הוא היה ניטרלי לגמרי. שתדעו לכם, שלבשר המעובד בסופר מוזרקים 70% מים!) והשני על זיכרון (שיאן גינס - הקריאו לו חמש מאות מספרים והוא זכר את כולם לפי הסדר. הוא גם יצא מזה חי כדי לספר על זה וללמד את הטכניקות שלו).

הצטרפו עוד מפקדות חדשות וקצינה לסגל ועם זאת גם עזבו שני מפקדים וקצינה ותיקים.

עכשיו הפלוגה שלנו מתחלקת לקוליות (הקבוצה של המפקדות החדשות ביותר), לקורסיסטיות (אלו שהגיעו לפני חצי שנה פחות או יותר) והפז"ם (עלאק), שזה אני ועוד שני מפקדים בסגל.

המרצה שלי מקסימה, שלחתי לה פעם ראשונה מייל הבוקר, הסברתי לה שאני מעוניינת להאריך את מועד ההגשה מיום שישי לשבת מפאת עומס בצבא ולמען ציון טוב יותר והיא נתנה לי עד יום שני! שני!!!! כמובן שאסיים בשישי או בשבת.

לפני השינה אני נהנית לקרוא בבלוגריה ולהסתכל על הסטטיסטיקות (אני אוספת כניסות עגולות או מגניבות). אז אתמול כמעט פספסתי את ה30,000, אבל לא. ביום מן הימים בטח אראה את זה.

בשביל צבע, הנה כאלה (ויש סיכוי לא רע שחלק מהם כבר הוכנסו לפוסטים)

-שקד-

שכרגיל, חצי מהפוסט שלה כתוב בתוך סוגריים והחצי השני לא. לאבלי.

שלשום אחד המפקדים התייבש לכאורה (אני חושדת שזו הייתה חולשה כללית, לא יותר), ביקשו ממני לעשות עירוי. לא עשיתי עירוי כבר שנה, אבל פתיחת ורידים זה משהו שאני טובה בו. באתי, צ'יק צ'ק פתחתי וריד. הבעיה הגיעה עם הסט. חיברתי אותו יופי לשקית הנוזלים, שטפתי, הכול כמו שצריך. אבל כמו נכה לא הצלחתי לחבר את הסט לוונפלון (נכת על). בסוף הוונפלון התעקם ויצא מלא דם והמפקד התכווץ מכאבים. אז הוצאתי וניסיתי שוב, לא לפני שעליתי על הבעיה במה שעשיתי קודם. איזה אהבלה, נו טוב. אפתח שוב. כמו שלימדו בקורס, ניסיתי קצת למטה מהפתיחה הקודמת, כי הנה, יש שם וריד. שמש שמש שמש, לא הצלחתי להכנס לוריד. איזו מכה. ניסיתי ביד השנייה ושוב שמש, ושוב כשלון.

החליטו לקרוא לחובש אחר, קרבי, צנחן (אולי לא קרבי, אבל כן צנחן). ניסיתי להתגבר על הכבוד הפגוע שלי. עדיף שמישהו יצליח מאף אחד.

הוא הגיע וגם לא מצא ורידים. בשתי הידיים.

le win.

בסוף הוא המפקד הרגיש יותר טוב בלי נוזלים וסתם בזבזנו 5 וונפלונים... סתם חולשה כללית, לא יותר, כבר אמרתי?

אתמול בצהריים הוקפצתי לחדר של חיילת, אמרו לי שיש לה כאבי בטן ממש חזקים, בדרך אליה חשבתי על הרבה שאלות שאני יכולה לשאול אותה כדי לדעת מה צריך לעשות, זו לא פעם ראשונה שלחייל יש כאב בטן.

כשהגעתי אליה לחדר התברר שמדובר בכאבים ממש חזקים בכתף, בצלעות ובקושי בנשימה. נדמתי, בחיי שלא ידעתי מה להגיד לה. אני יודעת על קשר בין הצלעות, הכתפיים והריאות, אני יודעת שיש סיכוי טוב שזה קשור לעישון, אבל מאיפה לי למה היא קמה ככה דווקא הבוקר. למעשה הקושי בנשימה קצת הפחיד אותי וידעתי שלא מדובר בשריר תפוס (כמו שהמפקדת שלה והחובשת שאיתה בחדר חשבו).

אמרתי לה שנקח אותה לביקורופא (נפתח בערב), כי על קושי בנשימה אני לא מוכנה לקחת אחריות. אמרתי לה שתישן בינתיים כי אולי עד הפינוי לביקורופא היא תרגיש טוב יותר.

בביקורופא הרופאה חשדה לתמט ריאה ואמרה לנו לנסוע באופן מיידי למיון.

הייתי במיון עד שתיים בלילה, ליוויתי את חיילת, גילו שבאמת הייתה לה תמט ריאה. משהו כמו עשרה רופאים, ביניהם מומחים ומתמחים, צפו בה, כי מסתבר שתמט ריאה מקבלים רק גברים, מבוגרים וגבוהים, בעוד שהיא נקבה, צעירה ובעלת גובה ממוצע.

היא נשמה רק בעזרת ריאה אחת, עשו לה נקז חזה. היא פחדה וסבלה מכאבים. אימצתי את הפנים הכי מרגיעות שיכלתי, לחייך אליה ולשדר לה משהו קצת אופטימי.

כבר התחלתי להרגיש כמו חובשת גרועה בימים האחרונים והמקרה הזה גרם לי לקבל הרבה תודות מהקצינות בבסיס.

על כל פנים, זה האלבום של דנברוש

חמודי.

-שקד-

שהיה לה יום מרגיז ונמאס לה.