"לעוף לארץ שום-מקום, גם לכם מותר לחלום"

והנה היא יושבת וחושבת.. כ"כ הרבה היא חושבת עד שהיא מרגישה שבור נחפר מתחתייה, בור גדול כעומק המחשבות שלה.

למה? מדוע? למה זה קרה? האם זה צריך להיות ככה? אולי הכל לטובה?

אבל אחרי כל ניצוץ של אופטימיות מגיע גל גדול- גל ששוטף את התקווה.

וגם אם משהו טוב אז הוא נהפך למשהו רגיל ועצוב.

היא תמיד תחפש את השליליות..

ואח"כ, אח"כ היא מחפשת שוב את האושר

והרי היא לא מבינה למה הוא לא מגיע.

אבל איך.. איך היא תבין? אם הרי מתאמצת היא לאבד אותו יותר מאשר לחפשו.

והיא לא מבינה; למה היא היחידה, היחידה שסובלת.

אבל הילדה הקטנה לא מבינה שלא כולם מאושרים תמיד, והיא מודעת לכך.. אבל פשוט לא מאמינה בזה.

מודעת, אבל בעצם לא.

"הנה זה קרה" היא חושבת..

"הנה, אני אמורה לשמוח" היא משערת..

חפשי את האושר ילדה.

כי רק אם תחפשי אותו טוב ותירצי בו- הוא יגיע אלייך 3>