Nothing Overly Special

לא באמת יש לי מה לכתוב. אולי אני סתם מכורה. לאחרונה קורים הרבה דברים שאני רוצה לכתוב עליהם, אוגרת ואז שוכחת. חשבתי לכתוב איפה שמכירים אותי, תחת שמי, ואז הבנתי שזה לא משנה, כי אני לא אצא עכשיו עם פוסט מפוצץ עקרונות, ואולי אפילו אכתוב על דברים ששם לא הייתי כותבת.

היום למשל. היינו אמורים לקום מאוחר. או יותר נכון, לי אסור היה להתלונן על זה שאהובי קם מאוחר ואנחנו מבזבזים זמן, כי אני זו שגררתי אותו אתמול לפאב שעוד יומיים נסגר, אחרי שראינו את הסרט גאווה ותהילה, למרות שהיה סחוט מעייפות.
בסוף הוא התעורר לפני. ב- 10 עד כמה שזכור לי, ואני הייתי המנומנמת. נמנמתי עוד שעה וחצי על-פי הערכתי המנומנמת וכל היום לא היה לנו הרבה מה לעשות. עשינו הרבה סקס באופנים שונים ואף משונים ואפילו התחלנו לעשות רשימה של דברים לעשות כשאין מה לעשות. זה לקח 10 דקות, ובכל זאת לא היה לנו מה לעשות. ראינו כמה פרקים של Fringe במהלך היום, ועוד קצת טלוויזיה, אכלנו, והוא לא רצה להוציא כסף, כי נותרו לו 100 ש"ח והוא מקבל משכורת ב-3 לדצמבר. לי לא היה בעיה ללכת ברגל עד לטיילת, רציתי להסתובב. לא היה לו כוח לעשות הלוך חזור, ומונית=כסף.
הוצאתי עד לפני הסופ"ש 500 ש"ח והייתי מאושרת שאלו ההוצאות שלי החודש שעומד להגמר וחשבתי שזה יסתכם בין 500 ל-600 ש"ח כשלבסוף יצא שהגעתי כמעט ל-700.

אבל לפחות מצאתי דרך לעשות כסף בקטנה, לקבל על אוטובוסים כמעט כפול. העבודה מחזירים לי בצ'ק ביחד עם המשכורת הראשונית, אותה אני נותנת תמורה למשכורת גדולה כמעט בשליש, ואת ההחזרים אני מקבלת גם, בעוד שאת הקבלות, אני נותנת לאמא שתקבל גם היא החזרים, ותתן לי אותם. רק שאף אחד לא יודע שזה מה שקורה. זה פשוט שאני לא יכולה להיות בטוחה שההחזרים באמת נכנסים לי לחשבון בעקבות המשכורת הגבוה יותר שאני מקבלת.

לפני שבוע, היו 3 סרטים שהוא רצה לראות איתי. 1 באותו סופ"ש, עם כולם, 1 ביום שישי לאחר מכן, רק אני והוא, ועוד אחד כולם ביחד.
בסוף יצא שבסופ"ש הראשון, חזרתי בכלל הבייתה, כך שפספסתי סרט טוב, לקרוא ולשרוף והשבוע, חשבנו ללכת ביום חמישי לסרט גאווה ותהילה ביחד, ואז לרעם טרופי עם כולם, ביום שישי. מה שנתברר, זה שהזוג ק"ד כבר ראה את רעם טרופי, ויש להם את זה על DVD ככה שאין לנו למה לראות את זה בקולנוע. בסוף לא הלכנו לסרט לבד, וביום שישי הלכנו עם הזוג ועם החברה הטובה בלונדי.
בפאב ראיתי פרצופים מוכרים רבים, בעיקר מהאינטרנט. היו שם אח של אהובי, אחותו המקומית, כמה פריקים לא בחבורות המאוחדות בהם בדרך כלל אני רואה, כמה שהיו בשכבה מעלי שאני לא סובלת, החטל"שית (החברה הטובה לשעבר) עם מישהי מהשכבה, וכמה שהיו פעם חלק מהחברה' שלנו.

המקום היה עמוס מתמיד, לקראת הסגירה. אני מחפשת אנשים נוספים שאני מכירה ומחבבת קצת יותר, רגילה לזה שטוסט גבינה לוקח חצי שעה להכין ועוד 10 דקות להגיש, הלכו לקטוש חיטה להכין קמח בשביל הלחם לטוסט או משהו כזה...

אנשים מוזרים שאני לא מכירה משתדלים להתחיל איתי והם לא ממש בטוחים באיזו שפה, אם אני בכלל מבינה עברית, ואם הבחור שאני נצמדת אליו ומנשקת כשמתאפשר הוא במקרה הפרטנר שלי או שאולי הוא אח שלי וסתם יש לי נטייה משונה להתנשק אותו, או אולי זה אחד הסטוקרים, ואני פשוט בוחנת את כולם ואז גם הם יקבלו...what is wrong with people?..

גותיות שמתפשרות בלהסתובב עם סמי-פריקים, שנמצאים הקבוצה שלנו ביחסי שלום (כי אין פה באמת גותים באזור). ברמן מעולה, אנגלי שנראה כמו אדם חביב כל-כך, שהעיר הולכת להפסיד, עכשיו כשהמקום נסגר כי לא היה מי שיקנה אותו.. מלצרית גמדית שזוכרת שעוד אין לי 18, ואני מתוסכלת מזה שהבר עצמו מלא ואי אפשר לשבת שם, ולנסות לבקש מהברמן איזו גינס. מלצרית אחת שנראתה לי חדשה. חיפשה עבודה לשבוע? בחורות שאומרים שהן נראות אנורקסיות, או סתם כאלו שאני חושבת לעצמי שהן רזות ויפות, והיתר אומרים שהן לא כיוון שזה מה שנכון היום לומר. אני לוקחת שלוק אלגנטי מהגינס של ק' (מהזוג), ורואה איך אחיה הקטן של ד' (מהזוג) הוא כזה טמבל פוזר שהסיגריה לא מחמיאה לו, וכמו ה"אני אוהב אותן רזות" כשהוא בטח בתול, כי מי תרצה לשכב עם הילדון הזה, ומה הוא יודע. לוקח לגימות ברורות מהגינס, כשמלצרית עוברת מאחוריו ממש, והוא בכלל בודק שאחרת לא מסתכלת, ואולי תוהה בכלל איך היא נראית כשהיא ערומה...
הקצף של הבירה, נוטה לכיוון שלו, וברור שרק הוא שתה, כי אף אחד אחר לא היה מחזיר את הכוס לזוית הזאת. וכשאמרתי משהו חטוף על זה, הוא זרק איזו הערה שאולי נועדה להחמיא לי, גם אם לא באופן מודע אצלו, הוא פשוט נואש לבחורה, "מוח קרימינאלי יש לה, אני אומר לכם". לא משנה שהוא לא מכיר אותי.

אבל ככה זה עם הורים עם מוח של FBI ממחלקת המיסתורין, הבילוש וההענשה. אמרתי את זה. בטח רק אהובי ייחס לזה חשיבות. אולי גם אותו ק', שמסתבר שקרא לו בשקט בבלוג האנונימי הישן תקופה, וכשנתפס, אמר שרק חיפש לראות שלא כתבתי עליו כלום, כשמה כבר יכולתי לכתוב עליו?! הוא בטח סתם נהנה לדעת שהחיים שלי צבעוניים יותר ממה שאולי דמיין, וארוטים to his liking. אבל נעזוב את זה.

למרות שלא ממש עשיתי משהו היום ואהובי כבר מזמן ישן, אני מעדיפה עוד שבוע כזה מלחזור מחר לעבודה, אבל אין לי ברירה. לא כל-כך רע לי שם. טוב לי. זה פשוט שכשאני לא שם, אני לא רוצה לחזור. אולי כי זה צידי, כי אני קרובה להכל, ומתאפשר לי לחיות את החיים שלי, לחוות את מערכת היחסים שלי, הכל כל-כך קרוב ועוד לא שם. אז עכשיו הכל נראה כמו מחסום כזה. שאני בחרתי לעצמי. ואחרי הכל, לא באמת בשביל הקהילה, אמנם אני כן אוהבת את הטבע ומבינה שחשוב לשמור עליו. אבל תכלס, זה נעשה בשביל הכסף. אני הרי לא באמת סוגרת את הברז בשטיפת כלים בזמן סיבון של כל כלי. למרות שזה חשוב. אבל אני כן סוגרת במקלחת. אני לא אשים את קרטון החלב בצד, למחזור של קרטונים... אני פשוט אזרוק אותו לפח... אני עושה מה שנוח לי. אני נוסעת באופניים במקום באוטובוס. משתמשת בצנצנות ריבה ריקות... מה זה אומר עלי? אני מעבירה תכנים בצביעות כלשהי. אני לא מרימה כל פיסת לכלוך שאני רואה. זה טירוף. אולי איפשהו הרמתי ידיים. ואני אומרת שזה לא התפקיד שלי. שאני החלק המחנך. והדוגמא... זה הכל בראש, אני להוטה והכל, אבל תכלס. לא בדיוק דוגמא. לא הייתי רוצה שאנשים יהיו כמוני. אבל הייתי רוצה להחליט איך הרבה מהם יהיו. והקשים, להשאיר לעצמי לפצח. אתגרים.

אם הייתי יודעת הכל הכל הכל בחיים, היקום, והכל, חלום שלי ושל הרבה... חשבתי על זה. כמה סבל אנחנו נדע. זה כולל לדעת את כל הדרכים להרוג, איך מרגיש כל כאב אפשרי, מהו שיא החולניות... אבל גם, איך מתגברים על זה. אם הופכים אדישים להכל, או אם זהו כאב נורא. אולי זה מתאזן עם ידיעת היופי הכי מדהים, השמחה הכי גדולה, התחושות הכי טובות, האהבה הכי חזקה...
מענין פשוט, מה קורה.

היו לי יותר יומנים משאני יכולה לספור, יותר notes שנכתבו מן הצורך לכתוב ממה שאני יכולה לזכור, יותר פעמים בהם רציתי לכתוב יומן חדש משאני יכולה להצטער על שלא עשיתי זאת והרבה יותר אתגרים ממה שייחלתי לעצמי מדי יום בחיי.

יכולתי לשבת ולכתוב הכל, את המהות שלי, כפי שאני, או אולי קצת אחרת, איך שהייתי רוצה שדברים יראו, אך רוב רובם של עיקרי הדברים כבר הספיקו לנבור כה עמוק בזכרוני שלא אוכל להגיע לשם בלא פגע. מורכבות המצב כנראה סטטית; פה ושם מעידות והצלחות. כל האתגרים נהיים קשים יותר בכל יום שעובר, אך הם מותאים בכל פעם מחדש לאני המשוכללת יותר, זו עם המעט יותר נסיון חיים, זו שעברה אתגרים קשים כנראה קצת פחות.

תהיתי, האם זה מוסרי לשקר לעצמי? אם יחברו אותי לפוליגרף, וישאלו אותי לשמי, ואני, אני אשכנע את עצמי להאמין בכל ליבי שהתכוונו לאיך קוראים לי, ואענה איך קוראים לי, ולא מהו שמי... היש סיבה שהמכונה תראה ששיקרתי? אם לאו, זה לא קשה לשקר למכונת אמת. צריך רק לשכנע את עצמי שמה שאני אומרת נכון. שכך אני מבינה את השאלה ולא אחרת.
מה אם השאלה מורכבת ועוד לא גיבשתי תשובה, ואני מחוייבת באחת, האם כל התשובות תהיינה שקרים?
ומה אם אני מדברת מילים שכבר למדתי לשנן עם השנים, בעוד מחשבותיי נודדות להן בעבר ובעתיד. מתי יופיע אמת, ומתי שקר?
ומה אם אני לא אומרת כלום בכלל? מה אם אני רק חושבת ונותנת למילים ללכת לי על קצה הלשון, כאילו אומרת אותן לעצמי, מבלי אפילו להזיז את שפתיי, האם אז אראה אמת או שקר? כנראה שכן.
אני לא חושבת שפוליגרף באמת שווה משהו אצל אנשים עם מודעות עצמית גבוהה ומחשבה חופשית.
אני גם יודעת, שיש אנשים שמשקרים לאנשים כל-כך הרבה, עד שמתחילים להאמין לעצמם, לשקרים שלהם. כל שיאמרו הוא שקר, רק שהם כבר לא זוכרים את זה. אני לא יודעת עד כמה פוליגרף יעלה על זה.

אני שונאת לשקר. אבל יש לי דרך אחרת. כשמנסים להגביל אותי, זה מה שקורה. כמובן שזה תמיד מסבך הכל. שקר מוביל לשקר, מוביל לשקר. פלונטר שקשה לצאת ממנו.

חשבתי שברגע שכבר לא אגור בבית, הקשר על צווארי ישתחרר קצת, אבל עכשיו יש לי בוסית ויש לי מסגרת עבודה עם חוקים טיפשיים ואידיאולוגיה משנית שלא פוגעת במסגרת העבודה, בה אני בכלל לא מאמינה.
ממבוך אחד, לאחד אחר. מצינוק לצינוק. מדי פעם יש חלון גדול, עם נוף יפה ואפילו בלא סורגים כלל.

חופש זה כנראה מה שאני מחפשת. חיים ללא גבולות, בם המוסר הוא זה שלי.

ללא ספק, הייתי רוצה לנסות את זה, פוליגרף, לעצמי, כך שלא אסתכן.