השתחררתי מבית החולים ומייד הובאתי לפני שופטת להארכת המעצר. עוד לא היה לי עורך דין ויוצגתי ע"י עורכת דין מהסנגוריה הציבורית. בתי המשפט טוענים תמיד כי יש להם עומס עבודה , אבל הם, ע"י נוהל הקרוי "סדר הדין הפלילי" בעצם מכפילים את עבודתם בערך פי 5, לפחות. התברר לי כי למעשה מתנהלים שני הליכים במקביל: סוגיית המעצר והמשפט הפלילי עצמו. במקום פשוט לנהל את המשפט, המערכת המשפטית מאריכה שוב ושוב את המעצר, בדיונים רבים בהם מושקעים משאבים רבים מכספי משלם המיסים – וכמובן תוך עינוי דין איום לנאשם.
בכל מקרה, הסנגורית טענה שהיא לא מכירה בכלל את התיק וביקשה בעצמה להאריך את מעצרי ביומיים. הסנגורית שלי ביקשה להאריך את מעצרי !!! לא האמנתי למשמע אוזניי.
עכשיו, הועברתי ממש לבית המעצר. הופתעתי לטובה. בהשוואה לשוטרים, אנשי שירות בתי הסוהר (שב"ס) הרבה יותר אנושיים. מלבד הסורגים, והעישון הפאסיבי העצום, מדובר בעצם בבית מלון עם חצי כוכב בערך. רוב הזמן נחים, הארוחות סבירות, וסיפורי השכנים לתא מעניינים בדרך כלל , במיוחד למי שעולם הפשע חדש לו. כששמעו שכניי לתא שאני בעל תואר שני, מייד הפכתי לכותב הבקשות הרשמי: מבקשות להכנסת רדיו דיסק ועד בקשות אישיות מהנהלת בית המעצר.
אחת הנקודות המעניינות בבית המעצר היא הניסיונות לכאורה של הנהלת בית המעצר להילחם בהברחת סמים. קציני המודיעין מנסים לקנות את העצירים כדי שילשינו על חבריהם, ומחלקים סיגריות וטלכרדים למי שמוכן להלשין. לי העניין נראה קצת מוזר אז החלטתי לא להשתתף במשחק, מטעם אף אחד מהצדדים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
