Time Has No Regret

שנה נוספת כבר עברה..אינטנסיבית ביותר..

ואני מוצאת את עצמי עם תחושות תמוהות..

מרגישה באויר ורוצה לחזור לקרקע.

לפני שנה התאהבתי בו...התקרבתי, ניזרקתי,ניפגעתי,נלחמתי,נתתי,הסתרתי, הקרבתי,שמחתי,בכיתי,כמעט השתגעתי.. ובסוף עזבתי.. נישבר לי.. כל מה שנתתי ניתפס כמובן מאליו..והוא לא יודע לאהוב..ואני לא יודעת לוותר..

עוד לא ראיתי בן אדם שרוצה להיות  עם מישהי,מעוניין בקשר , מארח אותה, היא נותנת לו מתנות ליומהולדת [מי תוציא 400 ש"ח על אדם שרואה בה רק ידידה?], מתייחסת בצורה חמה,סבלנית,שקטה ובסוף:

"למה את נמרחת עליי?!"  [בסך הכל נתתי לך חיבוק]

"למה את נוגעת לי בשפתיים?!" [ נשיקה קטנה?]

"למה מי את?" [כולה ביקשתי שלא תעשן לידי]

"מה נישמע,מטומטמת?" [בוקר טוב גם לך]

"את ביישנית מדי" [מצטערת,אני לא  הזונה שלך ]

מה עשיתי לו שאני מקבלת יחס כזה..? הוא יודע שאני אוהבת אותו...חיכיתי חצי שנה,הייתי סבלנית,לקחתי סיכון, כי ידעתי איכשהו בסופו של דבר שהוא רק סטוץ.. אני מבינה שאי אפשר לכפות על בן אדם אהבה וזה צריך לבוא ממנו..

וחוץ מזה הוא בצבא בקרבי,ואני מבינה שזה קשה לו,

וההורים שלו התגרשו כשהיה קטן,וכל זה משפיע עליו..הענקתי יחס חם,מקשיב,סבלני, איכפתי אוהב..

לא,לא התעלקתי.. פשוט מדי פעם שאלתי לשלומו ב-SMS בלילות כשהיה בצבא רחוק מכאן..ניסיתי להיות פה בשבילו..

והאמת שגם ככה היה לי קשה להתמודד כי בסה"כ די התביישתי ..היססתי..והוא רצה שאני אהיה פתוחה מינית.

וזה לא בא בחשבון..

הוא קר.. מזלזל..אז למה לא עזבתי אותו קודם? כי אהבתי אותו יותר מדי.. ורציתי להראות לו שאני מקבלת אותו כמו שהוא,ושאהבה שלי לא תלויה בדבר,ותכלס הוא הראשון שאהבתי,הראשון שהסכמתי שיתקרב אליי..

ובסוף ששאלתי אותו אם הוא רוצה להיפגש איתי,כמו במס' פעמים קודמות..

הוא כבר לא היה כ"כ בטוח שהוא רוצה לסבול את חוסר הזרימה שלי..

אז ויתרתי עליו. סופית.

ובינתיים? הכינור שלו עדיין אצלי, ומאז השבועיים האחרונים שעזבתי, לא שמעתי עליו בכלל..

 זה כ"כ מוזר..

ציפיתי שלפחות יתקשר לקחת את הכינור..אבל הוא? שהוא יזום משהו? נהה..אין מצב..

כבר הספקתי לסיים י"ב..לעבוד..

ושבוע שאני בשירות לאומי..

קופת חולים!

לא קל האמת,

כל האנשים חולים וזקוקים לטיפול...להכניס אנשים לתור, להתקשר לרופאים, לענות לטלפון שפשוט לא מפסיק לצלצל, לעבוד מהר בעוד שהדלפק ניראה כמו קו אוטובוס של 315 בבוקר.

3 פקידות צריכות לטפל ב-200 אנשים ביום בממוצע+לענות לטלפונים שלא מפסיקים לצלצל....

ומי זוכר מה זה אוכל?

נתרגל לעבודה הזאת,אין ברירה..רק אני מקווה שכאבי הראש יפסיקו בשלב מסוים..

ועכשיו, כשאין בצפר,ומשום מה כבר לא שומרים כמעט על קשר עם כל הכיתה,[כי אין על מה] אז החיים ניראים קצת אחרת מחוץ למסגרת..הכל שונה..

אתה ניהיה עצמאי, מנהל את ההוצאות שלך [נו כי ההורים לא יכולים לעזור כספית]

ולי אין כבר כוח לטפל בעצמי..

אני מרגישה ריקנות כ"כ כבדה..שאם לא אתמלא במצברים נוספים,ההרס העצמי ידבר בעד עצמו..

שלא נדבר על העובדה שאני באה מבית דתי..והחלטתי לפני שנה ללכת עם חצאיות ..

[אוקיי,אתם שואלים בטח,איך דתייה מתמזמזת עם כופר? אל תשאלו גם לי אין תשובה לזה]

הקיצר זה לא קל לשמור על העקרונות שלך כשאתה מחליט ללכת בדרך מסוימת [כמו למשל אורח חיים דתי],

כשהסביבה שלך היא חילונית..

אני אוהבת את כולם ומסתדרת עם כולם...עד שניכנסים לבלבלה..וספקות...

וחודש אלול כבר ניגמר ואני יושנת בעמידה..

וצריך ללמוד לכל מיני שטויות ולשפר בגרויות...

ונמאס כבר שאימא ואבא רבים כל הזמן

ופשוט בא לי להנות מהחיים ..בלי להרגיש שהם חולפים לי מהר..

אני לא יכולה לתפוס את הזמן,אלא רק לרוץ אחריו..