מאת גפן הבלונדה =]
הנה סיפור שכתבתי, תקראו בבקשה ותגיבו...
מקווה שתהנו! P :
הוא ישב שם.
לבד.
אף אחד לא ניגש אליו.
אף אחד לא שם לב אליו.
זה היה הכישרון שלו, לא להתבלט.
ואז היא נגשה אליו.
זה לא שהיה לה כישרון מיוחד להבחין בדברים, פשוט היא ידעה שהוא יהיה שם. היא ידעה את זה לפניו.
כל יום הוא אמר לה שהוא עוזב. וכל יום הוא היה שם מחדש. הוא לא שיקר, הוא התכוון לעזוב.
בפעם הראשונה היא ראתה אותו בדרך מבית הספר. הוא פשוט ישב שם בספסל ליד הבית שלה.
היא הושיטה לו יד ואמרה "לורה." והוא נישק אותה כמו ג'נטלמן.
"התכוונתי שתלחץ אותה ותגיד לי את שימך." היא העירה לו כמעט בחוצפה.
הוא לא ענה לה, במקום זה הוא שאל אם יש לה אוכל.היא נכנסה הביתה ואחרי כמה דקות יצאה עם צלחת.
"קח" היא נתנה לו את האוכל. הוא התחיל לזלול ולפתע עצר. "את רוצה קצת?"
"לא זה בסדר," היא ענתה לו, "יש לי עוד בבית."
הוא משך בכתפיו והמשיך לאכול, פתאום הוא עצר עוד פעם."לורה אל תדאגי, אני עוזב מחר אני לא אטריח אותך יותר."
אז היא האמינה לו, אבל הוא אמר את זה כל יום בשלושה חודשים הבאים עד שזה נהייה חלק מהשגרה. היום כשהיא נכנסה הביתה חיכתה לה צלחת עם אוכל מוכן. ליד היה פתק: חמודה, זו ארוחת הצהרים שלך, אני מצטערת, אמא.
לורה לא הבינה. למה אמא הכינה לה אוכל? ולמה היא מצטערת? לורה תמיד הגיעה הביתה ב2 ואמה הגיעה ב 5.
היא יצאה לתת את האוכל לילד והתכוונה לחזור פנימה לחשוב.
"חכי!" הוא קרא "למה את לא נשארת איתי?"
לורה הרגישה לא נעים. "אני מצטערת, אני רוצה להיות קצת לבד." הסבירה.
הוא הביט בה. "בסדר, אבל הפעם אני באמת עוזב, ואין לי שם..." הוא הודיע בעצב.
לורה התיישבה לידו. היא הרגישה שהפעם הוא באמת עוזב."קוראים לך גיא."
"למה?"
"כי ככה החלטתי." היא השתהתה לרגע. "לאן אתה הולך?"
השתררה דממה.
לורה הצטערה שהיא גרמה לו להרגיש לא נוח. "אתה תמיד יכול לחזור."
היא התחילה לדבר על חיי היום יום. על הוריה שרבים כל הזמן, על הילד שהיא אוהבת, על נועה מלכת הכיתה שמציקה לה ועל הכלב שהיא כל כך רוצה.
"דינה ישראלי נולדה ב 1/3/68 ומתה אתמול. בגיל 25 נישאה לי ונולדה לנו ילדה נפלאה בשם לורה. חיינו באושר עד לפני מספר חודשים, אתמול היא לקחה חבל ושמה קץ לחייה. אפילו שבזמן האחרון רבנו הרבה תמיד אזכור אותה לטובה על הזמנים השמחים יותר שהיו לנו כמו בפעם ההיא ש-"
אבא של לורה הפסיק לנאום והתחיל לבכות.
לורה חייתה כבר 13 שנים וזאת הייתה ההלוויה הראשונה שהייתה בה. היא לא חשבה שתצטרך ללכת להלוויה של אמה בגיל כל כך צעיר.
"לורה..."
היא הסתובבה "גיא!.."
גיא העביר את משקלו מרגל לרגל. לבסוף אמר: "קטפתי בשבילך פרח.." לורה הסתכלה על הפרח. זאת הייתה רקפת, הוא קטף בשבילה פרח מוגן, וזה היה הפרח היפה ביותר שראתה. היא חייכה חיוך קטן.
כשהרימה את עיניה הוא כבר הלך. לורה לא ראתה יותר לעולם את הילד שהצליח לשמח אותה.
ביי...
לאב יו!
גפן
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
ארבעתינו D:
