http://www.youtube.com/watch?v=YVYEVYnuuME&feature=related
צבי ואיגרא, אני יודע שאתם מטאליסטים איכותיים- תעשו טובה ותקשיבו עד הסוף לפני שתשפטו.
הבטתי בגיטרה.
"תנסה לנגן." סימון אמר לי.
"אתה חושב?" שאלתי בלחש. לא התכוונתי ללחוש, אבל משהו גרם לי לעשות כן. בלי לשים לב, מצאתי את עצמי מתקדם לכיוונה. הצעדים שלי הדהדו בחלל החדר, מעלים כל אחד מעט אבק בכל פעם. נשאתי את מבטי אל הבס. כל כך יפה. חשבתי, וכמעט בלי להרגיש הנחתי את הרצועה על כתפיי. היא הייתה כבדה כמו שרשרת מברזל, אבל ישבה עלי בכזו תחושת נוחות, שלא יכולתי שלא לפרוט פעם אחת. צליל 'מי' מילא את החדר.
"היא נשמעת מכוונת." אמרתי. סימון וסלבה התקרבו אלי, ונראו חוששים מהגיטרה ו...ממני? פרטתי על המיתרים האחרים.
"מכוונת כאילו נגנו בה לפני רגע." אמרתי. החברים שלי הנהנו בתיאום מושלם, כ"כ מושלם עד שהיה כמעט מפחיד.
התחלתי לנגן על הבס את 'שבעה ימים לזאבים'. אני תמיד מנגן אותו, כדי לבדוק שהבס מכוונת וכדי לחמם את האצבעות. הצלילים הראשונים בקעו, ואחריהם האחרים, והם הידהדו כמו בקונצרט רוק. בלי מגבר, בלי מפרט, אפילו בלי תיאום של אפקטים. נגינה מושלמת.
"אחי, אתה תותח." אמר לי סלבה. "איך אתה מנגן כל כך טוב עם גיטרה שעכשיו לקחת?" הוא שאל בהתפעלות.
"לא יודע." עניתי, מיתמם. "זה כאילו הגיטרה היא איבר נוסף, בחיים לא הרגשתי ככה. איי!" את המילה האחרונה צעקתי, כשהרגשתי כאב חד באצבע. מבט מהיר לשם חשף דם רב שנזל מהאגודל שלי.
"אתה בסדר?" סימון שאל ומיהר לקראתי. הוא נשאר מרוחק מהמזבח, אבל בדק את אגודלי מקרוב.
"נחתכתי מהמיתר. וואי, זה ממש כואב." אמרתי, והרגשתי את הדם בוקע מפצעי, כמו מים שדולפים מחור בבקבוק.
"בואו נלך מפה. המקום הזה מפחיד אותי." אמר סלבה, שחיכה לנו ליד הדלת.
"אני בא, דקה." עניתי והסרתי את הבס. הנחתי אותה על המזבח, בדיוק במקום שממנו הרמתי אותה. "בואו." רצנו משם וסגרנו את הדלת, ומשם התקדמנו בשקט ובמהירות אל החדר שלנו.
בדיוק ברגע שבו נכנסנו אל החדר שלנו, טיפות הדם שלי ניגרו מהמיתר ופגעו במזבח, והחלו לזרום בתוך הפנטגראם.
הוא היה גבוה, עם שפם דק ולא-מגולח, שיער ארוך ופנים תמימות. למרות זאת, הוא רדף אחרי. חצי ממשי. עובר דרך חפצים כאילו היה רוח. הוא אכן היה רוח. רצתי הכי מהר שיכולתי, בורח מאבנים ומשיחים, משתדל שלא למעוד. צעדים של סוסים, רודפים אחרי, נשמעו כמו אלפי רעמים. פעמוני לוויות מצלצלים. ברקים בוהקים בשמיים. נביא מחוטט, פצוע כולו וחולה עומד ומנבא נבואות חורבן וכעס, כשמאחוריו כמות אינסופית של חיילים חסרי פנים נאבקים זה בזה.
והוא עודנו רודף אחרי. לא מוותר, נחוש להשיג אותי ו...ומה בעצם?
"מה אתה רוצה?!" צעקתי. הוא ענה משהו שלא שמעתי.
ואז התעוררתי, שטוף זיעה. ברגעים הראשונים הבטתי לצדדים, מנסה לראות אם עדיין אחד מהחיילים או הנביא נמצא שם. החדר שלי היה שקט, פרט לנחירות של סלבה ולתנועות הידיים של סימון. קמתי מהמיטה והבטתי בחלון. ויקטוריאני. עשרה ריבועי זכוכית, שני טורים של חמישה ריבועים כל אחד. ביניהם לוח עץ מפריד ביניהם. הבטתי אל חצר בית הספר, והתמקדתי במיוחד בפסלו של קליף בארטון.
הגדול מכולם. שראוי לאחוז בגדולה מכולן.
אני מודה, גיטרת הבס שמצאתי בחדר התת קרקעי ההוא, היא הבס הטובה ביותר שניגנתי עליה מעודי. גם הכי טובה ששמעתי. אבל משהו בה היה מפחיד, במיקום שלה, במזבח שמתחתיה, בעיצוב שלה, בצליל שלה. במהות שלה.
שפשפתי את עיני. הוצאתי מארון הבגדים, מאחורי החולצות של סלבה, את בקבוק הויסקי שלנו. שתיתי ישר מהבקבוק. נשכבתי בחזרה למיטה, מכריח את עצמי לישון.
בארוחת הצהריים ישבתי לבד. סיימתי ראשון את הבוחן בכימיה, והתמקמתי בנוחות בשולחן ליחיד בקפיטריה. לקחתי פסטה בשמנת עם נקניקיות חזיר. וואי, אני כזה כופר. אבל זה שווה את זה.
"איך היה?" שמעתי את קולה של מגי מאחורי, וכעבור רגע היא התיישבה מולי, חמושה במגש של פסטה בשמנת וסלט.
"סביר. את יודעת, כימיה." אמרתי לה. "איך לך?"
"דווקא בסדר." היא ענתה. "בתיאבון."
"בתיאבון." עניתי בחוסר חשק. היא בהתה בי כמה שניות ואז שאלה:
"מה עובר עליך?"
"כלום." עניתי בחוסר חשק ושיחקתי בשתי חתיכות של נקניקיה.
"נו. לפחות תגיד שזה לא ענייני, לשקר זה הכי גרוע." היא אמרה.
-"את תחשבי שאני משוגע."
-"אתה רוקר, ברור שאתה משוגע. זו עובדה. נו?"
-"אתמול בלילה..." נעצרתי. חשבתי האם זה ישפיע על מה שאני מרגיש כלפיה. לבסוף החלטתי שעדיף לדעת הכל מאשר לדעת חצי. "אתמול בלילה, סימון, סלבה ואני היינו צריכים להתחבא מהשרת. רצנו אל שירותים מקולקלים בבניין למוזיקה קלאסית. אלה לא היו שירותים מקולקלים."
"מה היה שם?" מגי שאלה ונשמעה מסוקרנת. היא הביטה בי ואישוניה היו גדולים. נשמתי עמוק, בלעתי חתיכת פסטה וסיפרתי לה הכל, לרבות החתך שהופיע על האצבע שלי.
"וואו. מפחיד." היא חיבקה את עצמה ואני ראיתי שקר לה. קצת קשה להישאר מחומם באוקטובר, במיוחד אם אתה לבוש בקצר. "הנה, קחי." הושטתי לה את ז'קט הבד שלי, שמזכיר קצת חלק עליון של חליפה. היא הנידה בראשה וחייכה במבוכה.
"לא לזה התכוונתי. באמת תודה." היא אמרה.
"לא אכפת לי. קר לך." נעמדתי, ניגשתי אליה והנחתי את הסוודר על כתפיה. ליטפתי את כתפיה בעוצמה כמה פעמים כדי לוודא שחם לה. "יותר טוב?"
"יותר טוב, תודה." היא אמרה וחייכה שוב. איזה מקסימה. חשבתי לעצמי בזמן שהתיישבתי.
"למה שלא תחפש באינטרנט?" היא שאלה והעמידה על המזלג שלה סלט.
-"מה לחפש? גיטרה בס מושלמת, פועלת בלי מגבר, מעוצבת בצורה פסיכית ומפחידה רצח?"
-"לא, נגיד סוג- גיטרה בס, צבע- שחור, אורך- ככה וככה סמטימטרים, וכן הלאה."
-"המ. יש בזה משהו."
-"איזה מזל שאני לא צריכה להתעסק עם הדברים האלה."
-"את לא יודעת לנגן על כלום?"
-"טיפה פסנתר וקצת גיטרה, אבל מעבר לזה...שום דבר. על מה אתה יודע לנגן חוץ מהבס?"
-"גיטרה, מן הסתם. וגם טיפה פסנתר."
-"מאיזה מדינה את?"
-"מאיזו מדינה אתה?"
-"אני שאלתי קודם."
-"אז אתה תענה קודם."
-"לא אכפת לי."
-"אני אישה, ניצחתי."
חייכתי.
-"ניו יורק, קווינס. עכשיו תורך."
-"אני מבריטניה, אבל אמא שלי נורווגית."
פערתי עיניים גדולות. "את בריטית?" היא הנהנה. "וואו, אין לך מבטא."
-"אבל שים לב שאני גם לא נשמעת אמריקאית במיוחד."
עכשיו, כשהקשבתי באמת, הבחנתי בכך שאין לה מבטא אמריקאי מובהק. באותו רגע נשמע הצלצול, פתיחת הפעמון של for whom the bell tolls.
השיר שמופיע בפרק הראשון. עכשיו לכו ותקשיבו.
צלילי הפעמון ומיד אחריהם ריף הבס המפורסם גרמו לחיבור מהיר בראשי. "זה זה!" אמרתי, אולי בקול רם מדי.
"מה זה?" מגי שאלה, וקולה נמך באוקטובה. הרגשתי שהיא הופתעה מהשינוי בשיחה.
"הבס נמצאת בבית הספר על שם הבסיסט 'הגדול מכולם', קליף בארטון. קליף בארטון נולד וגדל בקליפורניה. מה אם..." הרגשתי את מוחי רץ במהירות, כאילו ממהר להשיג את כל מה שהחסיר מהלילה האחרון.
"מה אם הבס שייכת לקליף בארטון?" המשכתי.
"הייתה שייכת. כהן, קליף בארטון מת." מגי אמרה ונעמדה מולי. היא הניחה יד מנחמת-משהו על כתפי. "בסיבוב ההופעות שלהם בשוודיה האוטובוס התרסק עליו. הגיטרה לא שייכת לו, בית הספר קיים רק עשרים שנה."
נעצרתי. "את צודקת." השכל וההיגיון חזרו לדבר אלי. "אולי נסחפתי."
"אולי." היא אמרה וחיבקה אותי. "יש לי שיעור מעשי, אני חייבת ללכת." היא הוסיפה והתרחקה ממני.
"היי." קראתי לעברה. "הז'קט שלי."
"אתה תצטרך לקחת אותו." היא אמרה בחיוך ממזרי.
"גם לי יש שיעור." עניתי לה.
"אז בערב." היא הוסיפה עוד חיוך.
"אני בטוח שיש קשר בין הבס לבין קליף בארטון." אמרתי למגי כשליוויתי אותה לחדרה אחרי החזרה שלנו בערב. היה חשוך ושקט יחסית, והדשא הרטוב כמעט גרם לנו להחליק. היה קר, ואני, שנתתי את הז'קט שלי למגי, כמעט קפאתי. לא אמרתי כלום, כמובן.
"אני חושבת שאתה לוקח את זה יותר מדי ברצינות." מגי ענתה לי ונצמדה אלי מפאת הקור. "תן לזה לעבור, זו בטח סתם גיטרה ממש טובה שמישהו שכח שם."
-"איך את מסבירה את העובדה שהיא נגנה מעולה, גם בלי מגבר?"
-"חדר תת קרקעי, בטח יש שם הד חזק מאוד."
על זה לא היה לי מה לענות. "קח את זה באיזי, ג'וני." היא פנתה אלי בשמי הפרטי. "יהיה בסדר."
"כן," עניתי. "יהיה בסדר." אבל באוזני רוחי עדיין שמעתי את צלילי שבעה ימים לזאבים.
"תגיד, אתה רוצה שאתה ואני נטפל בבחור החדש?" היא שאלה אחרי כמה דקות של הליכה, כשנעצרנו בסמוך לדלת החדר שלה.
"איזה, המורה למתמטיקה שהשתיל מצלמות בשרותים?" שאלתי.
-"כן."
-"מה יש לטפל בו? אולי זו הוראה של בית הספר?"
-"איך אתה מסביר את זה שבשירותי הבנים אין מצלמות?"
עיקמתי את אפי. "את חכמה."
"תודה." היא ענתה בחיוך.
והאמת היא שלידך קצת קשה לי להתרכז.
"מה אתה אומר?" היא שאלה.
-"נראה כבר, לילה טוב."
-"לילה טוב."
התחבקנו והיא נתנה לי את הז'קט. "אגב, עוד משוה ששכחתי." היא אמרה אחרי כמה שניות, כשכבר הספקתי להתרחק. היא התקרבה אלי ונישקה אותי בקלילות על שפתי. הנשיכה נמשכה שבריר שנייה, אבל מבחינתי הייתה גם עדן. "לילה טוב."
קצר, אני יודע, אבל איכותי(נקווה לפחות).
וסיימנו!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: