מוקדש לאמיריגרא, ביטי, ג'אווי, סמד, הרמי ושחר על ההופעה הכי טובה של מטאליקה!!!
/m\
http://www.youtube.com/watch?v=0Vyrlk_-KQE
את המיני-נשיקה שלי עם מגי, שנינו העברנו הלאה כאילו כלום לא קרה. חוץ מחיוך ממזרי קטנטן בבוקר שאחרי, מגי לא הראתה שום סימן לכך שהיה בינינו משהו. אם אפשר בכלל לקרוא לזה משהו. הסיפור עם הבס, המזבח וקליף בארטון נעלם, כאילו כלום לא קרה. עוד שתי פרשיות של הפרות חוקים נחשפו, כולל המורה למתמטיקה שמיקם מצלמות בשירותי הבנות.
"וואי, אחי, אני גמור." אמר סלבה לאחר שהניח את מקלות התופים וניגב את הזיעה ממצחו. בזה הרגע סיימנו לנגן ברצף כמה וכמה שירי מטאליקה מהאלבום הראשון, החל ב'ארבעת הפרשים' וכלה באחד השירים האהובים עלי של מטאליקה, ובעצם בכללי, 'חפש והשמד'.
"אבל אנחנו טובים. אפשר לשמוע את השיפור." ת'ופול ענתה לו ומזגה מים לכוסות הפלסטיק. "נראה לי אנחנו מוכנים למעגל."
בכל שישי, אחד מההרכבים עולה על עיגול גדול מאבן שנמצא במרכז אולם הספורט ומנגן כמה שירים. שאר התלמידים מתאגדים סביב העיגול ומריעים להם אם הם טובים. כולם טובים.
"את חושבת?" שאלתי. "לא כדאי שנחכה עם זה לא קצת?"
"לא כדאי." סימון ענה. "אחי, אנחנו הרכב ממש טוב. כל שיר שאנחנו מחליטים לעבוד עליו, יוצא טוב. ואנחנו ההרכב השני משכבת י', ובגלל שהקודם לא היה משהו, אנחנו ביתרון."
"לא נראה לי." עניתי, עדיין מהורהר.
"טוב, בואו לביתן של ביטן. נדבר על זה שם." סיימה ת'ופול את השיחה וניקתה את הקלידים. ארזנו את חפצינו ויצאנו מחדר החזרות, יוצאים אל השטח הפתוח.
"מה את אומרת, מגי?" שאלתי אותה כשאורות בית הספר כבר נמוגו ותנועתנו הסתמכה על אור הירח ואור הפלאפונים שלנו.
"אני?" היא שאלה והביטה בי.
-"כן, לא דיברת כל השיחה."
-"אני מוכנה, נראה לי. אם כולנו מוכנים, נשאר רק לבחור איזה שירים ננגן."
-"ולבחור שם."
-"שם כבר יש לנו."
-"אבל אי אפשר להשתמש בו."
-"זה בעיה."
לאחר השורות האלה השתתקנו, ואני התחלתי להתמלא בתחושת אי-נוחות קלה.
קראתי פעם על שיטה טובה להתמודד עם פחד סופרים 'אחת, שתיים, שלוש' ומיד אחרי שלוש עושים את מה שרוצים לעשות. הרי במילא לא יקרה לנו כלום ברוב המקרים, אז אין מה להפסיד.
אחת, שתיים, שלוש!
"תגידי, מגי," שאלתי אותה ממש לפני שנכנסנו לביתן של ביטן. היא סובבה את פניה היפות אלי. "בא לך לצאת איתי לאנשהו בליל כל הקדושים?"
"אמ, וואו." היא הסמיקה מעט, אבל בגלל עורה החיוור הסומק בלט למדי. "תודה, זה מחמיא. כן, אני אשמח."
הרגשתי את הבטן שלי קופצת מעט. "בכיף. מה בא לך?"
"מה שבא לך. נראה כבר, סבבה?"
-"בטח."
היא סימנה לי בידה שניכנס, ואני עקבתי אחריה. באותו ערב לא היה אכפת לי מכלום- לא מעשן הג'וינטים שמילא את החדר ולא מהחששות לקראת ההופעה- החיוך של מגי, שהיה על פניה לאורך כל הערב, פשוט אסר עלי להיות מודאג.
בערב ליל כל הקדושים, בשעה שמונה בדיוק, דפקתי על דלת החדר של מגי ות'ופול. זו הייתה, בדומה לשאר הדלתות בבית הספר, דלת עשויה עץ כהה עם מקוש מנחושת. האוויר היה קר ואני עטפתי את עצמי בז'קט שלי. פנסי דלעת היו על כל דלת, והטילו צלליות מאיימות ומגוחכות כאחד. רעשי התלמידים שיוצאים ברגעים אלה ממש לסקרמנטו נשמעו מכיוון שער הכניסה. כעבור כמה שניות מגי פתחה.
"חג שמח." היא אמרה וחיבקה אותי. אחרי שסיימנו את החיבוק התנתקתי ממנה והבטתי בה.
"אני לא חושב שזה חוקי להיראות כל כך טוב." אמרתי לה והיא הסמיקה. היא לבשה שמלה צמודה, לא קצרה ולא ארוכה בצבע שחור עם עיטורים בכסף. שיערה נח בעדינות על עורפה ועיפרון שחור היה בעיניה.
"אתה מגזים, לא ראית את אחותי." היא ענתה לי. "שנצא?"
הנהנתי. "איפה ת'ופול?"
-"היא נסעה לעיר לכנס של מדע בדיוני ופנטזיה, ביחד עם סלבה. מה עם סימון?"
-"הוא רצה להישאר פה, את יודעת. הא קצת זאב בודד לפעמים."
יצאנו משער בית הספר ומגי עצרה למונית. כעבור רבע שעה מצאנו את עצמנו במרכז העיר, מחפשים אחרי מה לעשות. בכל מקום נראו אנשים מחופשים וילדים אוחזים בממתקים, ומעל כל בניין התנוססה דלעת.
"מאיפה מגיע הקטע עם הדלעת?" מגי שאלה בשעה שהסתובבנו וחיפשנו אחר בית קולנוע או קפה לשבת בו.
"רואים שאת לא מכאן." עניתי לה. היא הביטה בי בחיוך, כאילו ניסתה לגרום לי להמשיך. "זה נקרא ג'ק-או-לנטרן(Jack o' lantern). יש אגדה שמספרת על איכר ערמומי בשם ג'ק, למרות שיש כאלה שאומרים שזה ג'ק המרטש. בכל אופן, הוא היה מרושע. יום אחד, בשעה שג'ק צעד במטע התפוחים שלו, הופיע אליו השטן ואמר לו שהגיע הזמן ללכת. ג'ק ביקש מהשטן את הרשות לאכול תפוח אחרון, וקיבל אותה."
-"ומה הוא עשה?"
-"כשהוא הוציא את הסכין שלו, הוא לא קטף תפוח מהעץ אלא חרט עליו צלב. השטן לא היה יכול להביט בו, והבטיח לג'ק שבעוד עשר שנים בדיוק הוא יחזור לקחת את החוב שלו."
-"ומה קרה כעבור עשר שנים? ג'ק מת?"
-"לא. הפעם השטן תפס אותו בפונדק, והפעם ג'ק ביקש לקנות לעצמו משקה אחרון. השטן הסכים, משום שראה שבכיס של ג'ק יש רק ארנק. ג'ק הוציא את הארנק ובמקום לשלוף משם מטבע הוא הוציא את צלב הכסף שהכין בדיוק ליום הזה."
תוך כדי השיחה מגי מצאה בית קפה נחמד למראה, ונכנסנו אליו. השולחנות היו ארוכים ובכל צד שלהם הייתה ספה. מצאנו לעצמנו תא שכזה והזמנו קפה. המלצר, בחור בגיל עשרים בערך עם זיפים וחטטים, שהיה מחופש לערפד, שאל אם אנחנו רוצים מאפה בתוספת של 99 סנט. סירבנו בנימוס.
"ובקיצור," המשכתי, "השטן הבטיח לג'ק שכעונש על הרמאות שלו הוא מעום לא יזכה להיכנס לגיהנום."
-"יזכה לא נשמע כמו משהו ששווה לזכות בו."
-"זה עדיף על מה שקרה לג'ק. אחרי מותו, ג'ק לא הצליח להיכנס לגן עדן בגלל המעשים הרעים שלו, וגם לא לגיהנום בגלל הבטחתו לשטן. הוא נעשה נווד לנצח, וכדי להאיר את דרכו הוא לקח עימו את שלושת החפצים היקרים לליבו: הסכין שבעזרתה חרט את הצלב, הצלב הכסוף שבעזרתו הבריח את השטן, והדלעת הראשונה שגידל. הוא עיצב את הדלעת כך שתציג פרצוף מאיים והניח בפנים נר. בגלל זה הציור הזה נחשב לסמל של תכססנות."
ציירתי על מפית הנייר עיגול שחוצה אותו קו. את הקו הזה חותכים שני קווים נוספים.
"העיגול זה הדלעת, הקו הקצר זה הסכין ושני הקווים האחרים הם הצלב." מגי אמרה, מתבוננת בציור.
"בוא נצא מכאן. אני לא יכולה לחשוב עכשיו על פאבים." מגי אמרה. הנחנו את החשבון (שילמנו חצי-חצי) ויצאנו. בחוץ כמות האנשים התמעטה- רובם מצאו לעצמם מחסה בבית או בקולנוע. רק כמה דמויות עזובות, רובן הלכו לבדן, שוטטו ברחוב- אני זיהיתי מכשפה, רוח רפאים ושני שדים.
"קר לי." מגי אמרה כעבור כמה דקות של שוטטות. חיבקתי אותה מאחור והעברתי את ידי בעוצמה על ידיה. "יותר טוב?"
"יותר טוב, כן." היא שוב חייכה. לא נמאס לי אף פעם, מהחיוכים האלה שלה. היא הביטה בעיני ואני הבטתי בעיניה. התחלתי להתקרב אליה, כשבאותו רגע האור בכיכר נכבה. הרגשתי את מגי נצמדת אלי, את חום גופה ואת פעימות הלב שלה צמודות לשלי. רק פנסים מהרחובות הסמוכים האירו את הכיכר באור לבן, בוהק ואכזרי, והקשו על הראייה של מי ומה שעוברים ברחובות. דמות בעלת צורה דמוית-אדם צעדה לכיווננו מאחת הסמטאות.
"וואי, הקטע שהבחור ההוא הלך אלינו היה מפחיד." אמרה מגי כשהתקדמנו בשביל עוקף לכיוון החדרים. את הבילוי בעיר סיימנו לאחר שהתברר שהייתה הפסקת חשמל במרכז העיר ושום דבר מעניין לעשות לא היה. את המונית כיוונו אל הביתן של ביטן וישבנו שם בערך שעה, מדברים וצוחקים ומדי פעם שותים קצת ויסקי.
"אתה יכול להגיד שפחדת, אתה יודע." היא אמרה והניחה את ידי על כתפה. היא נצמדה אלי בחיבוק.
"קצת, כן." הודיתי.
-"אתה רואה, לא כזה נורא, נכון?"
-"לא, לא כזה נורא."
היא נעמדה מול הכניסה לחדרה. "ובכל אופן, זה לא משנה את מה שהולך לקרות עכשיו." חיוך ממזרי עלה על פניה.
"מה הולך לקרות עכשיו?" שאלתי בהיתממות מזויפת, והתחלתי להתקרב אליה.
"משהו שהיה צריך לקרות ממזמן, מזמן." היא התקרבה אלי ושפתותינו נפגשו. הרגשתי גלים של לחץ בבטן, אבל הם נעלמו במהירות והרשיתי לעצמי להתמכר למגע הרך, החם והרטוב של שפתיה. ליטפתי את לחיה בזמן שהיא אחזה בסנטרי. כעבור כמה שניות הלשונות של שנינו התערבו ושיחקו זו בזו. נצמדתי אליה ונישקתי אותה יותר בעדינות. היא נשכה את שפתי וזרם חשמלי של משיכה עבר בי. פקחתי את עיני כדי להיות משוכנע שאני לא הוזה, והמראה שראיתי הקפיא את דמי.
"מגי?" אמרתי בקול רועד. היא נעצרה.
"מה? קרה משהו?" היא המשיכה לנשק אותי אך אני פשוט עמדתי, קפוא.
מאחורי מגי, דרך מעבר רחבה נפרשה אל החצר המרכזית של בית הספר. פנסים האירו סימן מוזר שצויר באדום כהה עליה, ועל כל אחד מאותם 23 פנסים- היה תלוי חתול כרות ראש.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: