לצבי.
http://www.youtube.com/watch?v=bZJkywYHVQg
אין לי מושג כמה זמן עמדתי שם ובהיתי ברחבת הכניסה. כשמגי הבחינה שמשהו לא בסדר היא הסתובבה, הבחינה בחתולים ומיד סובבה את ראשה. דמעות היו בעיניה.
כמו יתושים שנמשכים לאש, לאט לאט יותר ויותר תלמידים החלו להגיע אל הרחבה, כאילו כולם הבחינו בבת אחת בחתולים כרותי הראש ובציור. על כולם הייתה אותה הבעה: הלם.
"תיכנסי לחדר, טוב?" ביקשתי ממגי.
"אני מפחדת." היא ענתה לי.
"אל. אני הולך לראות מה קרה שם." נישקתי אותה בקלילות על שפתיה והתקרבתי. הסטתי את מבטי בכוח מהחתולים ומיקדתי אותו ברחבה בסמוך לפסל של קליף. הציור היה מוזר, מעגלי בצורה מסוימת, וצבוע בצבע ארגמן בוהק. מקרוב, אותו הפנסים לא הותירו מקום לספק- דם.
"אחי, הרגע הגעתי." סימון הופיע כאילו משום מקום. "ראית את זה?"
-"כן. מי עשה את זה?"
-"אין לי מושג. הייתי בחדר וניגנתי קצת, כשפתאום שמעתי צעקות ובאתי."
-"איזה פסיכופת."
-"כן, הא? איפה מגי?"
-"ביקשתי ממנה להישאר בחדר. אני לא יודע אם מי שעשה את זה עדיין כאן."
-"לך אליה, לא כדאי שהיא תישאר לבד."
הבטתי בסימון. "אני אבדוק כבר מה קורה, לך תשמור עליה."
פתחתי בריצה אל החדר של מגי, ודפקתי על הדלת. קולה היה גבוה ומפוחד כששאלה:
"מי זה?"
-"אני, ג'וני."
צליל של מפתח מסתובב נשמע והיא נפלה עלי בחיבוק. חיבקתי אותה בחזרה. "מי עשה דבר כזה?"
"אני לא יודע." עניתי. התיישבתי לצידה על המיטה שלה וחיבקתי אותה בכוח. מעבד לכתפה ראיתי דרך החלון אל הציור המעוות מלמעלה, והבנתי משהו.
במבט ראשון זה נראה כמו עיגול גדול, שלצד ההיקף שלו נמצאים שלושה עיגולים פנימיים. עכשיו, מזווית הראייה הזאת, הבנתי משהו.
קטע מהמעגל ביחד עם העיגול הפנימי הראשון יוצר את הספרה 6. הקטע שלידו ביחד עם עיגול נוסף, יוצר גם הוא 6. לא הייתי צריך להביט בהמשך הציור כדי להבין מה נכתב בדמם של החתולים.
666.
"ג'וני, אולי כדאי שנישאר למעלה?" מגי שאלה תוך כדי שהתקדמנו בחושך בבניין.
-"אני בטוח שיש קשר. זה חייב להיות זה."
-"זו סתם גיטרה בס ישנה, מה כל כך מיוחד בה?"
-"את לא ראית או שמעת אותה, היא לא סתם גיטרה."
-"וגם אם כן, מה הקשר בינה ובין החתולים המתים?"
-"אני לא יודע, אבל אני מקווה שתכף נגלה."
פתחתי את דלת השירותים ונכנסנו פנימה. מהר מאוד מצאתי את מה שחיפשתי- המזבח.
"די, ג'וני, בוא נלך. מפחיד כאן."
בין המילים שלה, יכולתי לשמוע משהו. לא הד, משהו אחר.
-"תקשיבי, מגי."
-"להקשיב למה?"
סימנתי לה באצבעי על פי, וכעבור כמה שניות המבט על פניה הבהיר לי שהיא גם שומעת.
צלילים. לא סתם, מוזיקה. מוכרת, כזו שאנחנו שומעים כל יום.
המוזיקה הזאת. זרה ומוכרת בו זמנית, כמו דז'ה וו מעוות. מרתקת, מקסימה, אפילו מכשפת...ובאותה מידה מסוכנת.
"סולם דו, נראה לי." מגי אמרה.
-"למה אמרת את זה?"
-"אולי זה יעזור לנו להיזכר."
נשארנו בחדר, מקשיבים. הצלילים בקעו לא ממקור מוגדר, אלא מהחדר עצמו, כאילו הם היו חלק ממנו באותה מידה שהאבק והקירות המסותתים באבן היו.
"אתם שניכם! מה אתם עושים כאן?!" קול חזק ותקיף קרא מאחורינו. שנינו הסתובבנו בבהלה תוך כדי שמגי נמצדת אלי, ואני הרגשתי הקלה כשזיהיתי את אדמס, סגן המנהל.
"אה, אנחנו, אה..." גמגמתי.
"אתם מודעים לעובדה השיש סיבה לכך שהונח שלט 'השירותים מקולקלים' על דלת הכניסה לפה." אמר אדמס בקול תקיף והתקרב אלינו באיטיות שהזכירה צעדי אריה המתקרב לטרפו.
"כן, אבל..." התחלתי לומר כשמגי קטעה אותי:
"שמענו מכאן קולות, ובגלל שזה היה בדיוק כשראינו את החתולים והדם, חשבנו שאולי יש קשר. אולי אתה מזהה?" היא נעצרה וסימנה בידה לאדמס להקשיב למוזיקה. הוא האזין כמה שניות ומיד פטר אותנו באנחה:
"אל תנסו להציל את עצמכם, אין כאן שום מוזיקה."
ואכן, כעבור רגע הרגשתי- יותר מאשר שמעתי- את היעדר המוזיקה.
"המקום הזה נאסר לכניסה בפני כמעט כל אנשי בתי הספר, בפרט בפני תלמידים. שניכם מרותקים. ביום שני, גשו אלי ולמשרד לאחר ארוחת האחר-צהריים שלכם."
-"אבל, סגן המנהל...ההרכב שלנו..."
-"זו לא אשמתי שאתם מפירים את חוקי בית הספר. מי שעובר עליהם צריך לשאת בעונש, וזוהי מוסכמה שחברי המחתרת 'סמג'תס' שברו לאחרונה, לצערי הרב. אני רואה כי רבים מושפעים מהרעיונות שלהם. בכל אופן, אני רוצה להזכיר לכם: המקום הזה ייהרס, כיוון שהערב תלמידים השתמשו בו לפעילויות אסורות. בכוונתי לדאוג לצו השמדה לבניין כולו למחרת, ואם אני אראה אחד משניכם באזור עד שהדבר יקרה, אני אדאג באופן אישי לכך שתסולקו."
הוא פתח את הדלת והחווה לנו לצאת. יצאנו בראשים מושפלים ושתקנו עד שהגענו לחדר של מגי, שהזמינה אותי להיכנס.
החדר היה זהה לשלנו, ועם זאת מסודר, נקי ובעל ריח טוב יותר. מחלון החדר ראו את הציור, ומגי התיישבה בעמדה שגבה היה מופנה כלפי החלון.
"אתה יודע מה הכי מטריד אותי בקטע עם אדמס?" היא שאלה.
-"זה שהוא הגיע לשם מהר כל כך?"
-"גם, אבל לא רק. הוא אמר 'פעילויות אסורות' ולא אמר מה. כשהמורים ספרו לנו על הגג של הבניין לג'אז, לא הייתה להם בעייה להגיד שתלמידים עישנו שם סמים והסניפו גז מזגנים. מה פתאום אדמס הטיל צנזורה?"
עיקמתי את אפי. "לא יודע. משהו מסריח פה."
ישבנו זה לצד זו כמה דקות בשתיקה ואז משכתי את מגי אלי. ישבנו מחובקים אולי חצי שעה, והרגשתי את פעימות ליבה על ליבי. כשת'ופול הגיעה, נישקתי את מגי למצחה. "לילה טוב, מתוקה." אמרתי לה והיא חייכה בעייפות. כשיצאתי, ביקשתי מת'ופול לשמור עליה.
"מבטיחה." היא ענתה והטילה עצמה אל מיטתה.
יצאתי מהחדר של מגי והתחלתי להתקדם לשלי, כשניצוץ על גג הבניין הסמוך הופיע. לרגע נבהלתי, אך מיד נזכרתי שזו מצלמת הביטחון. רעיון התחיל להתגבש במוחי. הרי, סמג'תס הסתכנו בעבר בגניבה? הפעם זה לפחות לטובת הכלל...
במבצע מהיר ומחוכם, שכלל שתי התגנבויות בשלוש בלילה ופריצה למערכות האבטחה, הצילומים מליל כל הקדושים היו אצלי כבר ביום ראשון בבוקר. עוד לא בדקתי אותם, לא יצא לי לשבת על מחשב ולהריץ את הקובץ.
את החתולים הורידו מהפנסים, אבל נדמה היה שעדיין יש צלליות מוארכות, שעירות, על הקרקע. את הדם מחקו, אבל לא השתמשו בחומר הנכון(וודקה או דיאט קולה, עובדים הכי טוב), וספרות ה666 עדיין היו חקוקות בסמוך לפסל של קליף, מטושטשות, כמו רוח רפאים שמתעקשת להמשיך לרדוף את מקום מותה.
"אני שמח לראות שאתם כאן." אמר אדמס כשמגי ואני נכנסנו אל חדרו. הוא היה בנוי בסגנון ויקטוריאני, הרבה עץ אלון ומהגוני, שיש, ארונות תצוגה וספרים. במרכז החדר היה שולחן עץ מעוטר בשיש, שרגליו היו מעוצבות כרגלי אריה. במרכזו, נח מחשב ניד. גם המחשב וגם השיש נצצו באור השמש שנכנס מבעד לאשנב עגול בסמוך לתקרה, אך רוב מקור האור בחדר היה מחלון צרפתי שהשקיף על הכביש.
"המשימה שלכם להיום." אדמס פתח בלי הקדמות נוספות. "באחד הספרים שלי, החבאתי בזמנו שטר של מאה דולר. לנכדי יש היום יום הולדת, ולצערי שכחתי לקנות לו מתנה. תחפשו בספרים, מבלי לפגוע בהם, ותמצאו את השטר. כשתמצאו, תקראו לי." הוא יצא מהחדר והשאיר אותנו לבהות בערמות הספרים.
שלושה ארונות. בכל ארון עשרה מדפים, בכל מדף- בממוצע- חמישים ספרים. בכל ספר, לפחות מאתיים עמודים. לא צריך להיות גאון במתמטיקה כדי להבין שהחיפוש יארך נצח.
"זה יימשך עד הקריסמס, מגי." אמרתי ונאנחתי.
"אז כדאי שנתחיל." היא אמרה ומשכה את 'מוצא המינים', והחלה לדפדף בו.
כמובן שמהר מאוד השתעממנו. מדי פעם ניסיתי לנשק את מגי, רק כדי להעביר את הזמן, אבל היא משכה את זה רק לשבריר שנייה ומיד חזרה לעלעל בספרים. השמש החלה לשקוע והכביש שממול נצבע באדום-דם.
בבת אחת, רעיון עלה במוחי. "מגי, יש פה מחשב."
"נו, ו?" היא שאלה מבלי להרים את עיניה מהספר, הפעם זה היה 'למי מצלצל הפעמון'.
"אנחנו יכולים לבדוק את צילומי האבטחה."
היא לא הניחה את הספר, אבל הנהנה. שלפתי את הדיסק מכיסי, הכנסתי אותו למחשב, וצפיתי. סובבתי את המחשב כדי שגם מגי תוכל לראות.
דמות, אנושית ללא ספק אבל לא הייתי מסוגל להבחין ביותר פרטים, התרוצצה ורדפה אחרי החתולים. היא שחטה אותם, ורק אחר כך מרחה את דמם ולבסוף תלתה אותם. המראה היה מזעזע.
"טוב." אמרתי בלי להסיר את עיני מהמסך, כשנגמר הסרטון. "זה לא מחדש לנו שום דבר."
מגי לא ענתה.
"מגי?"
כשהסתובבתי אל מגי ראיתי אותה, המומה, מביטה בחלון הגדול. 'חוות החיות' נפל מידיה אל הרצפה ומתוכו יצא שטר ירקרק. זה לא מה שהימם אותה. הבטתי אל החלון הגדול והרגשתי את ליבי מקפץ בגרוני.
מכונית שברולט שחורה, גדולה ומפוארת, הייתה מרוסקת על חומת בית הספר כאילו הייתה פחית שתייה שנמעכה בידי בריון. אש בערה סביבה, והלהבות השתקפו בחלון. כעבור כמה שניות, זיהיתי את הרכב.
"זה האוטו של אדמס." מגי לחשה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: