אחלה שיר, חפשו ביוטיוב. קצת קשה לי למצוא קישור מתאים בלי רמקולים.
הדבר הבא שאני זוכר זה שרצנו. אני ומגי רצנו כמו מטורפים אל המכונית הבוערת של אדמס. בדרך, ראינו את סלבה, סימון ות'ופול רצים אליה, יחד עם עוד עשרות ומאות תלמידים. כולנו נעצרנו במרחק כמה מטרים מהאש, כיוון שהחום והעשן הרחיקו אותנו ממנה. מבין הלהבות, יכולתי להבחין בגופה אנושית, שחורה. מגי התחילה לבכות ואני חיבקתי אותה, מצמיד אותה אלי ומרחיק אותה מהאש.
"בואי." אמרתי לה אחרי כמה דקות. "נלך לשתות משהו."
הלכנו לקפיטריה, וקניתי לשנינו קולה. היא לא שתתה.
"היינו הרבה זמן ליד האש, את צריכה לשתות." אמרתי לה. "את עוד תתייבשי."
"אתה צודק, באמת מתחיל לכאוב לי הראש." היא ענתה ושתתה, אבל בחוסר חשק.
"יהיה בסדר, מגי." הרגעתי אותה.
-"אני מקווה."
-"יהיה בסדר. בכלל לא בטוח שזה הוא."
מגי לא נראתה משוכנעת אבל בכל זאת נישקה אותי לתודה.
כעבור רגע קול נשי, חזק ונמרץ, נשמע במערכת הכריזה:
"כל התלמידים וצוות בית הספר מתבקשים להגיע לאולם הספורט." זיהיתי את הקול. ג'וליה, הדיקנית החדשה. מגי ואני גררנו את עצמנו אל האולם, והתיישבנו ליד שאר סמג'תס.
"אני אדבר בקצרה." אמרה ג'וליה, שעלתה על הבימה. "כמו שרובכם ראיתם, מכוניתו של סגן המנהל הייתה מעורבת בתאונת דרכים קשה, ולצערנו הוא לא שרד."
מגי נשמה בקצרה. חיבקתי אותה והיא נצמדה אלי.
"כפי שכולנו יודעים, בבית הספר קיימת מחתרת העונה לשם 'סמג'תס', ויש להם נטייה לדחוף את אפם לעניינים לא שלהם." השתדלתי שלא לנוע בחוסר נוחות יותר מדי. "אני מפצירה בחברי סמג'תס, ובכל אחד אחר, לא להתערב בחקירת נסיבות מותו של סגן המנהל. ההערכה של המשטרה היא שהתאונה נגרמה בשל שלג שהיה על הכביש. אני זוכרת- אל תתערבו בחקירה. אתם משוחררים, שאר השיעורים מבוטלים להיום."
האולם התמלא ברעש, אבל בחסותו הצלחתי לשמוע את מה שסימון לחש באוזני:
"הביתן של ביטן, שמונה."
הנהנתי לאות שהבנתי, ויצאתי מעורב בקהל הנדחק. כשיצאתי מהאולם, אף אחד מחברי לא היה לצידי. רעיון עלה במוחי.
ניצלתי את הרעש וההמונים שהיו בכל מקום, ויצאתי משטח בית הספר. התחבאתי מאחורי המכונית, שהאש הלכה וגוועה בה, והשתדלתי שלא להביט בגופתו השחורה של אדמס. מה אתה ידעת שאנחנו לא? מה כל כך מיוחד בחדר הזה?
כשחצר בית הספר התרוקנה, התחלתי ללכת על הכביש. סימני החריקה של מכונית היו שם, יחד עם אבק, חלקי מתכת, חתיכות גומי קרועות, שברי זכוכיות בכל מקום ואפילו פגוש אחורי מעוקם. אבל בסמוך למכונית, ולאורך חמש מאות מטרים של כביש, לא מצאתי פתית שלג אחד או טיפת מים אחת. נדמה היה שאדמס החליק מעצמו.
"לא היה שם כלום." סיימתי לספר את ההליכה שלי על הכביש. "אפילו לא פתית שלג אחד. כלום. מה שהדיקנית אמרה זה בולשיט."
ישבנו בביתן של ביטן. מול כל אחד מאיתנו עמדה כוסית ויסקי וסיגר. הדלקתי את שלי ושאפתי ממנו עמוקות. ההרגשה הייתה...מרגיעה.
"אתה בטוח?" מגי שאלה ושתתה מהויסקי שלה. הערב היא שתתה יותר מאשר כל מה ששתתה בכל פגישות סמג'תס.
"מאה אחוז." אמרתי. "כלום."
"פאק." אמר סלבה.
-"מה?"
-"רק עכשיו אני קולט את זה."
-"מה זה?"
-"ככה קליף בארטון, הבסיסט של מטאליקה, מת."
השתתקנו.
"הוא לא מת בתאונה בשוודיה?" סימון שאל.
-"הנהג טוען שהיה קרח על הכביש שגרם להחלקה של המכונית. ג'יימס הטפילד הלך, פצוע בשלג, קילומטרים לאורך הכביש ולא מצא כלום."
וואו. זה הימם אותנו. והדבר הבא שהימם אותנו היה גרוע בהרבה.
"ג'וני, עכשיו אני נזכרת." מגי אמרה. "המוזיקה ששמענו, בחדר."
-"מה איתה?"
מגי נראתה כל כך הלומה עד שלא הצליחה לדבר. היא הרימה את הגיטרה האקוסטית שנחה על הקיר והתחילה לנגן את הפתיחה המפורסמת של for vwhom the bell tolls, אולי השיר הטוב ביותר של קליף, ובעיני של מטאליקה כולה.
"זה היה הצליל ששמעתי כשהייתי בחדר."
רצנו חמישתנו אל המרתף. לא היה אכפת לנו שיבחינו בנו, ולא הזיז לנו בכלל שלט 'הכניסה אסורה' שנח על הדלת לבניין. נכנסנו פנימה במהירות אדירה, פתחנו את דלת השירותים וירדנו במדרגות. ההלם היכה בנו באותה מידה שהכה בנו החושך והדממה.
הגיטרה לא הייתה שם.
"תחפשו אותה. היא חייבת להיות פה." אמרתי. הפכנו כל אבן, הדפנו ערימות אבק ובדקנו מאחורי כל דבר. הגיטרה לא הייתה שם.
"אתה חושב שאדמס לקח אותה איתו?" ת'ופול שאלה.
"לא נראה לי." עניתי, מפוחד. "הוא התעלם ממנה. הוא היה עסוק בלצעוק עלינו."
-"אולי ככה הוא הסיט אתכם מהבס עצמה?"
-"אני לא חושב. הוא היה עצבני בטירוף."
את הדיון הזה קטעה צעקה מבחוץ שהקפיצה את כולנו:
"תלמידים, בחדר!" זה היה קולו של השרת.
"מה עושים?" מגי לחשה בפחד כשריצתו של השרת הלכה והתגברה עם כל שנייה.
"תסתירו את הפנים." אמרתי. כתבתי באבק "Samjates" ונעמדתי ליד הדלת. כשמר דולף פתח את הדלת, הפלתי את המסכן לאורך המדרגות. ברחנו משם כמו מטורפים.
נעצרנו רק ליד החדר שלנו. סימון וסלבה נכנסו, ות'ופול התקדמה אל החדר שלה ושל מגי. אני ומגי נשארנו מאחור.
"מה, לא יפה?" מגי שאלה כשראתה לאן מכוון מבטי- כדי להסתיר את פניה היא הסירה את חולצתה ונותרה בחזייה בצבע ורד-עמוק.
"את הכי יפה בעולם." נישקתי אותה על שפתיה. "אבל תתלבשי, טוב?"
"טוב." היא אמרה ועשתה כך. "למה זה כזה מפריע לך?"
-"כי אם מישהו יעבור פה במקרה, אני לא רוצה שיחשבו שאת זונה."
היא הביטה בי בחיוך ואז התקדמה ונשקה אותי בלהט. "אני מאוהבת בך, אתה יודע את זה?"
"גם אני בך." עניתי והמשכתי את הנשיקה. "צריכה ליווי?"
"לא, תודה." היא ענתה. "אני אסתדר. לילה טוב."
"איך שאת רוצה. לילה טוב, מתוקה." נשיקה אחרונה ונכנסתי לחדר. באתי לצנוח על המיטה שלי, כשראיתי את נרתיק הבס שלי עליה. כשבאתי להזיז אותו, גיליתי שהוא שונה. המשקל שונה. הצורה של הגיטרה שונה.
מלא אימה פתחתי את הנרתיק. גיטרה ארוכה, עשויה עץ אלון, חמושה בשישה מיתרים יפהפיים, שחורה ומעוטרת בלהבות ובעשן דק בצבעי ירוק-רעל, אדום-דם וסגול. חמישה מצבים לפיקאפים.
הגיטרה מהחדר הייתה אצלי בחדר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: