http://www.youtube.com/watch?v=MMz-wi50ACU
עמדתי בדממה אל מול הגיטרה. היא פשוט הייתה שם, יפהפייה ומושלמת. לא הייתי צריך לגעת בה, שלא לדבר על לנגן בה, כדי לדעת שהיא מכוונת. סימון וסלבה ישנו, ולא התכוונתי להעיר אותם. לקחתי את הבס המכשפת, ויצאתי בשקט מהחדר. וידאתי שאף אחד לא עוקב אחרי או מביט בי, והסרתי את חולצתי ועטפתי בה את ראשי. הקור חדר אלי והקפיא אותי.
נעצרתי ליד הפסל של קליף. העיניים שלו ברקו, ולרגע האמנתי שהן אמיתיות. במבט שני, זיהיתי את הבס שהוא אוחז בה. את דוגמאות העשן והלהבות שהיו חרוטות עליה ואת ראשה דמוי-הקלשון. היה ברור לחלוטין שאני והוא אוחזים באותה גיטרה. ההבדל הוא...שקליף מת לפני עשרים שנה.
"אני מקווה שאתה יודע מה אתה עושה." אמרה לי ת'ופול כשעלינו על האוטובוס. היא, סלבה ואני התיישבנו בספסל האחורי, אחרי שקנינו כרטיסים ליעדנו.
"גם אני מקווה." הנחתי את הנרתיק של הבס לרגלי והשתדלתי להירגע. זה לא עבד. זרמים של פחד עברו בבטני, כמו הפעם הראשונה שבה התנשקתי עם מגי.
"אני סומך עליך." אמר לי סלבה. טפחתי על כתפו בתודה. הנסיעה לא הייתה ארוכה, ותוך זמן קצר ירדנו שלושתנו. בערך רבע של הליכה הציבה אותנו אל מול בית פרטי, כפרי למדי, שעל חזיתו היה שלט פשוט: בארטון.
"שלום." אמרנו לאחר שדפקנו על הדלת והיא נפתחה בידי גבר מבוגר, בערך בן שישים, אשר לבש שארוול ארוך בצבע ירוק-חום ושערו השחור, החלק אך הלא מטופח, היה מעוטר פה ושם בכסף.
"שלום. אנחנו מכירים?" הוא שאל, ונשמע מאוד רגוע יחסית לאדם ששלושה מתבגרים עומדים על סף דלתו בלי הודעה מוקדמת.
"לא ממש." ת'ופול אמרה. "שמי ת'ופול, ואלה ג'וני וסלבה. אתה מר בארטון, נכון?"
"אכן כן. אני יכול לעזור במשהו?" הוא שאל בחביבות. "תרצו משהו לשתות?"
"לא, תודה." עניתי בנימוס. "אנחנו רק צריכים לדעת אם אתה מכיר את זה." אמרתי והרמתי את נרתיק הגיטרה. הוא הרים את גבותיו בהפתעה. "זה נרתיק של בס, אני חושב. לבנים שלי...היו כאלה."
"מה שחשוב לי לדעת," אמרתי תוך כדי פתיחת הנרתיק, "זה האם ראית, אותה."
חשפתי בפניו את הבס מהחדר, והבעתו התחלפה יותר מהר מראשי הממשלה בישראל. תחילה הפתעה, לאחר מכן פחד ואז- אימה מוחלטת.
"תלכו מכאן." הוא אמר בקשיחות. "תלכו מכאן, ואל תתקרבו יותר אליה. תלכו מכאן." הוא דחף אותנו לחצר, טרק את דלת ביתו ונעל את הדלת.
תוך כדי ההליכה בחזרה אל השביל, קול של אישה בקע מהבית:
"דארלינג, מי אלה היו?"
וקול של גבר, קולו של מר בארטון, ענה:
"שום דבר. מתרימים."
בנסיעה חזרה לאקדמיה לרוק, אף אחד לא דיבר. כולנו שתקנו, ואני תקעתי מבטים ברצפה כל הזמן. אני חושב שהתביישתי קצת ברעיון שלי, או אולי בעובדה שהרגזתי כל כך את מר בארטון. הנסיעה לא הייתה ארוכה, אך נדמה היה שנקטעה במהירות בגלל שברגע שירדנו מהאוטובוס וחלפנו על פני מכוניתו המרוסקת של אדמס, אורות כחולים ואדומים של שירותי החירום הציפו את האזור. בטני התכווצה, כהרגלה במצבי לחץ. שלוש ניידות משטרה ועוד ניידת של טיפול נמרץ שכבו שם, מפיצוץ מאורן על הרחבה, שבה התגודדו כמעט כל תלמידי בית הספר ובהו ב...
פאק
מישהו תלה את עצמו. חבל ארוך היה מתוח בין הבניין לרוק מתקדם ובין המעבדות, ובדיוק באמצעו, כמעט נוגע בראשו של קליף בארטון, השתלשל מישהו.
"ג'וני!" מגי קראה ורצה אלי מתוך הקהל. היא נצמדה אלי בחיבוק החזק ביותר שאי פעם העניקה לי, והרגשתי איך ליבה דופק בעוצמה על ליבי.
"מה קרה?" שאלתי ומחיתי את דמעותיה בידי. היא לא יבבה, אבל דמעות של יגון זלגו מעיניה.
"זה..." היא רעדה, וכך גם קולה. "סימון...הוא התאבד."
באופן אינסטנקטיבי ראשי זינק אל הגופה. התקדמתי אליה, בלי לשים לב בגלל, והמת הסתובב במקומו ופניו בישרו לי את מה שכבר ידעתי אבל הכחשתי... סימון, החבר הכי טוב שלי מגיל אפס, עמד שם תלוי, מתנודד, מת.
ישבתי לבד בחדר שלנו. ישבתי על הרצפה, סמוך למיטה שלי, על רצפת העץ. למגי אמרתי שאני רוצה להיות לבד. ת'ופול נעלמה. סלבה ישב, למיטב ידיעתי, בביתן של ביתן ושתה כל מה שהצליח להשיג.
סימון...למה?! שאלתי את עצמי.
מה לעזאזל עבר עליך! תמיד חשבתי שאתה יותר מדי אוהב את עצמך בשביל זה...מה קרה שם? יכול להיות שזה קשור לחדר...או אולי בכלל למגי? אני לא טיפש, ראיתי איך אתה מסתכל עליה. אני מצטער...אם זה מה שגרם לך לעשות את זה, אני לא יודע מה אני אעשה.
דפקתי את ראשי בידי. הבטתי סביבי, ובכל מקום ראיתי סימנים לסימון- נרתיק הגיטרה שלו על הקיר, גרביים זרוקות בכניסה לחדר. המגירה התחתונה בארון שהושארה פתוחה...
רגע. נשימתי נעצרה לשבריר שנייה. סימון הוא היחיד מבינינו שלא נוהג לסגור דלתות, אבל מה יש לו לחפש במגירה הזאת.
קמתי ממקומי והתקרבתי אל המגירה. בתוכה נח דף מחברת ועליו מכתב קצר:
אל מפיסטופלס,
אני כותב לך את המכתב הזה, לאחר שנגלית אלי בחדר התת קרקעי. שירתתי אותך נאמנה, עשיתי כמצוותיך, וכעת הגיע הזמן לזכות במקום של כבוד לצידך, בתור הגיטריסט הטוב ביותר שידע העולם- והגיהנום.
שפכתי את הווזלין על הכביש, והמכונית של אדמס התרסקה כמו כדור אקדח מכוון לבטון מזוין. שחטתי את החתולים וכתבתי בדמם את מספרך.
כעת, הגיע הזמן לזכות בתהילה ובכישרון שלי, לצידך.
סימון
דפיקה על הדלת קטעה את מחשבותי. באינסטינקט של רגע דחפתי את המכתב מתחת למיטה שלי, ואת המחשבה על סימון הרוצח לחלק נטוש בראשי. "ג'וני?" הקול העמוק, העשיר, המלא בצלילים, היה שייך למגי. "אתה פה?"
"אה." עניתי בלי לפתוח את פי. מגי נכנסה, לבושה בשחור כמחווה של אבל. היא התיישבה לצידי, חיבקה אותי ושאלה אם אני בסדר.
"לא." עניתי בלי להסיט את מבטי אל פניה, ששכנו בין כתפי לצווארי. "אני לא יכול להוציא את המחשבה הזאת מהראש, שסימון...שהוא לא יחזור יותר."
מגי נתנה לי נשיקת עידוד בכתף. "אתה מאמין בגן עדן?"
-"לא." גם סימון לא האמין- ולא קיווה- שיגיע לשם.
-"אני כן. ואני בטוחה, באמת בטוחה, שעכשיו הוא מביט עליך ושומר עליך מלמעלה."
חיבקתי אותה. נתתי לה את החיבוק הכי חזק שיכולתי לתת.
"אני כל כך שמח שיש לי אותך."
בשלושה ימים הבאים לא יצאתי מהחדר. האמת, גם לא ראיתי אף אחד. לא אכלתי, שתיתי מהברז בשירותים, ובקושי זזתי מהמכתב למפיסטופלס.
"ג'וני?" מגי נכנסה, שוב.
"היי." אמרתי לה, אבל לא היה לי כוח לאף אחד. הערב היא לבשה חולצה של נייטוויש, עם הלוגו של dark passion play, וחצאית קצרה במשבצות ירוקות-שחורות. היא נראתה כאילו התלבשה ליציאה.
"בא לך שנלך לאנשהו?" היא שאלה והתיישבה לצידי.
"אני לא רעב, האמת." עניתי.
"אז בוא לסרט." הנדתי בראשי. "אולי גלידה, או ביליארד, הרבה זמן לא..."
-"מגי, די."
בשנייה אחר כך הרגשתי רע. זו לא אשמתה, אני לא יכול להוציא את זה עליה. "סליחה."
"לא, אתה צודק." היא אמרה אבל שמעתי הסתייגות בקולה. "אין בעיה, באמת. תמשיך לשבת פה, זה לא מפריע לי."
"מגי?" שאלתי.
"מה, ג'וני, מה? אז סימון מת, נכון. אבל זה העניין, הוא מת. אין מה לעשות. מצד שני, אני עדיין בחיים ואני צריכה אותך איתי."
-"אני רוצה להיות לבד."
-"ומה איתי? בשביל מה אנחנו ביחד אם לא כדי לתמוך אחד בשני ולעזור אחד לשני?"
לא עניתי.
"אל תטרח לצאת. אבל לבהות בחדר הזה לא יחזיר את סימון, ובקצב הזה, גם לא אותי." היא יצאה מהחדר וסגרה את הדלת.
חכו בסבלנות. אני שונא לכתוב פעמיים פוסט.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: