http://www.youtube.com/watch?v=7Xv3ypw9jdw
סיוט. החודשים שאחרי מותו של סימון היו סיוט.
ההרכב שלנו נשבר לחתיכות, כי שום הרכב שבו הבסיסט והסולנית בקושי מדברים לא עובד. תוסיפו לכך את העובדה שקיבלנו גיטריסט חדש- אולי המילה גיטריסט מוגזמת מדי. הבחור יודע לנגן קצת על גיטרה, אבל הביטוי גיטריסט הוא מוגזם מדי. גם סמג'תס התפרק, והפגישות המועטות שלנו היו שקטות ומלאות בחוסר נעימות, כאילו צילו המנוח של סימון מרחף בחלל החדר. בביתן של ביתן לא הייתי בערך חודש, ויותר מחודש וחצי לא ממש החלפתי מילה עם מגי או עם ת'ופול. הלימודים הלכו ונעשו קשים יותר ויותר, וכאילו כל זה לא מספיק, למגי היה חבר חדש.
אבל, הדבר שהכי הפריע לי היה הבס מהחדר התת קרקעי, שבינתיים הספקתי לתת לה כינוי: "לילית." לא היה לילה שלא חשבתי עליה, ולא היה בוקר שבו קיומה, מוחבאת היטב מתחת למיטה שלי, צץ אל מול עיני. לא ידעתי מה אני מרגיש בכל פעם שחשבתי עליה, אולי כי כמעט בכל מקום נוחכותה הייתה. בארוחות, בשיעורים, בחדר ובחזרות, ואפילו בזמן החופשי המועט, המראה של לילית, שחורה וארוכה ויפהפייה ומסוכנת, עלה אל מול עיני, כמו רוח רפאים שמסרבת לנטוש את המקום בו מצאה את מותה.
הדחף להציץ בה שוב הלך והתחזק מרגע לרגע ומיום ליום. הכמיהה לאחוז בה, להרגיש את העוצמה שבה, לנגן ולהפיק ממנה את הצלילים שלא שומעים- אלא מרגישים.
יום אחד לא שלטתי בעצמי ופתחתי את הנרתיק שלה. גרגיר אבק אחד לא נח על גופה המעוצב. היא לא יצאה מכיוון, והמיתרים היו שלמים ומבריקים כאילו בזה הרגע נוקו ושומנו. הפיתוי היה גדול מדי. מצאתי את עצמי אוחז בה, מעביר את ידי על המיתרים...
רק צליל אחד. אחד.
הפריטה על המיתר השני, תו לה, הידהדה בחדר ובבת אחת הרגשתי כאילו עשיתי דבר אסור. ואולי עשיתי. ארזתי את לילית בנרתיק, ורצתי איתה אל עבר החדר התת קרקעי. אני חייב, לפחות פעם אחת.
הלכתי מהר, משתדל שלא למשוך תשומת לב. כשראיתי את מגי ואת החבר החדש שלה, מתופף גבוה, בריוני ומבוגר מאיתנו בשנתיים, הסטתי את מבטי ועשיתי פנייה חדה. יכולתי לשמוע צחוק של לעג מכיוונם. למרות שהשתדלתי להתעלם, צביטה של צער הייתה בבטני.
פתחתי את הדלת וירדתי במדרגות האבן. שלפתי את הבס, הנחתי את הרצועה על צווארי, ונתתי לאצבעות לעשות את שלהן. ניגנתי את fear of the dark של איירון מיידן. זה היה השיר הראשון שעלה במוחי, והאצבעות- ולילית- הפכו אותו מרעיון לצליל. ולתחושה.
כשהתקרבתי למעבר בין השקט לבין הרעש, הבחנתי במשהו זז על המזבח. בהתחלה חשבתי שאני מדמיין, ורגע אחר כך הייתי בטוח שזו חיה או משב רוח שהזיז אבק. זה לא היה אף אחד מהם. התקרבתי, מפוחד ורועד אל המזבח, וכשראיתי מה זה היה אצבעי קפאה על המיתר, בדיוק ברגע בו אקורד הפאוור הראשון אמור היה להיכנס.
דם. דם כהה, ורידי, בכמות קטנה, זרם על המזבח. נדמה היה שמקורו בכתם דם יבש שהיה על הפנטגראם החרוט, ושכעת, מסיבה כלשהי, הדם מפשיר.
ואז, מחשבה עלתה בי- של מי הדם?
ומיד אחריה, הזיכרון של הביקור הראשון בחדר, ואצבעי שנחתכה מהבס ו...ההכרה.
הדם שלי.
"נטוש כל תקווה, אתה הנכנס בשערי."
קול חזק, עמוק ומאיים נשמע בחדר. כמעט הפלתי את לילית כשקפצתי מפחד. "מי אתה? איפה אתה?!" שאלתי בקול רם שנועד להסוות את הפחד שלי.
"אני בכל מקום, אני הוא כל מקום." הקול ענה, וחוש השמיעה שלי גרס כי הקול מגיע מכל מקום בחדר.
"מה אתה רוצה?" צעקתי.
-"השאלה היא לא מה אני רוצה- אלא מה אתה רוצה."
-"אני רוצה שתעזוב אותי! מה עשיתי לך שכל זה מגיע לי?!"
-"חתמת על העסקה."
-"איזו עסקה?"
הרגשתי פחד. לראשונה, הבחנתי במשהו שונה בקול שלי.
"החבר שלך, סימון, לא סיפר לך על העסקה?"
-"הוא התאבד לפני שהספיק לספר!"
לרגע אחד היה שקט, ואז הקול ענה:
"שאלת את עצמך למה אתה כל הזמן מוצא רמזים שמצביעים על הבסיסט המת של מטאליקה, קליף בארטון?"
לא עניתי. ידעתי שיש רמזים, אבל לא ידעתי מהי משמעותם.
"גם הוא חתם איתי על עסקה. אני נתתי לו שלושים שנים של אומנות, והוא, בסופן, ייתן לי את נשמתו."
נפלתי אל הרצפה. זה כבר היה יותר מדי. אני השתגעתי! קול חסר גוף? עסקה?
"אתה לא השתגעת, ג'וני. אתה בסך הכל חתמת על העסקה."
ואז, צעקה נוראית של כאב בקעה מפי:
"איזו עסקה?!"
-"הדם שלך על המזבח שלי. חתמת על העסקה. כעת, הכישרון שלי- שלך. והנשמה שלך- שלי."
המילים הדהדו, ואני ברחתי כל עוד יכולתי משם, נוטש את לילית על הרצפה.
you are not afraid of the dark, arn't you?
פרק קצר, אבל זה הכל בינתיים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: