היי לכם! בפרק הזה לא יהיה ממש מתח נראה לי,

אבל לפרק הבא אני מתכננת מתח דיי רציני

הסיפור יתחיל להשתלשל ודברים מהעבר הם כבר לא מה שהיו פעם .

אם אתם רוצים להבין, קראו את הסיפור .

אן היקרה – פרק שביעי

"מארי!" צעק ריאן בבהלה ומיהר אליה, מייצב אותה ומביט בעיניה הבהירות. "בואי נלך לאחות" אמר, משתדל לא להביט בעיניה שהיפנטו אותו לגמרי. רק כאשר החזיק בידיה החלקות החליט להסתכל על גופה. הייה לה גוף מדהים, היא הייתה רזה מאוד, כמעט בגובה שלו, ופניה היו יפות מאוד.

-"ריאן" בכתה מארי, "עזוב אותי".

"ששש..." השתיק אותה ריאן, "בואי נשטוף את הפנים, טוב מתוקה?" שאל, ורק אז שם לב שקרא לה בשם חיבה בהם הוא קורא רק לאישה אחת בחייו – אחותו.

מארי בלעה את הרוק וניגשה יחד איתו אל הכיור. ריאן שטף לה את הפנים בכף ידו הגדולה, ומארי לא התרחקה ממנו לרגע, מריחה את ריחו, נהנית ממגעו.

"ריאן" לחשה, בזמן שריאן מיהר להוריד את הג'קט הכחול שלו עם סמל ביה"ס ולהגיש לה.

-"ששש, תתנגבי בזה" אמר ומיהר לנגב את פניה בעדינות.

מארי החזיקה בג'קט של ריאן בפנים נבוכות ומבוישות. "סליחה ריאן" אמרה בעיניים דומעות. "סליחה".

-"בואי איתי, בואי נלך לאכול משהו בסדר?"

"אני לא יכולה לאכול אני... יש לי בחילה"

-"אני צריך לדבר איתך, פשוט תבואי" אמר ריאן והחזיק בידה בחזקה, לוקח אותה איתו אל עבר הקפיטריה.

השעה הייתה 10 בבוקר.

אן כבר הייתה לבושה במעיל ארוך וכחול שנראתה מדהים על גזרתה הצרה, ואן רק הביטה בו ונזכרה בדניאל ובצבע עיניו המדהימות שלא יצאו מראשה. לרגליה של אן עמדה מזוודה אדומה והיא הביטה בתג בעצב. "אן קולינס, שדרות הפעמונים 10, לונדון".

כמעט כל תלמידי הפנימייה התאספו להיפרד ממנה. היא ניסתה לחפש את דניאל בינהם אך הוא לא הייה שם והיא הרגישה עצב רב.

"בואי חמודה" אמרה העובדת הסוציאלית שפתחה את הדלת האחורית של המכונית. "את תכף תהיי בבית" חייכה אליה. "היפרדי יפה".

אן נופפה לכולם, והביטה בחצי מהם אשר היו שמחים למענה ועצובים שהם נשארים במקום ההוא. אבל אחרי הכל הם הכניסו את עצמם לשם. אן ידעה שהיא לא פושעת כמוהם וזאת הסיבה היחידה שהרשתה לעצמה לשנוא כל כך את קריסטין, ופשוט לחזור הבייתה ואל אדוארד.

"היי את, תעלי, יש לנו דרך ארוכה." פנה אל אן הנהג בעל העור השחור ומשקפי השמש השחורות.

העובדת הסוציאלית נופפה אל אן בחיוך מתקתק וסגרה אחריה את הדלת.

אן הרגישה דמעות עולות בעיניה. "איפה אתה דניאל?" שאלה בכעס. אך דניאל לא הופיע להיפרד ממנה. "אני שונאת אותך." אמרה לעצמה בכעס ובעטה במדווזה האדומה המחורבנת שתפסה המון מקום במושב לידה. "נהג, סע מהר בבקשה. אני רוצה להגיע הבייתה כבר" ביקשה והנהג הנהן.

קריסטין ישבה בכיתה וריכלה עם סמנתה על סלבס כרגיל, אף על פי שהצלצול להפסקה נשמע, הן קמו בעודן לא מסירות את מבטיהן אחת מהשנייה ורק מדברות בלהט על שחקן חתיך כלשהו.

"אויש הן חפרו במוח, חסרות השכל האלה!" אמרה היילי בעצבנות לבלה.

-"את שמעת בכלל מוזיקה. לא סבלת את זה במשך כל השיעור החופשי – כמוני" אמרה בלה בהרמת גבה.

"מה את רוצה בכלל?!" אמרה היילי בעצבנות והחלה ללכת במהירות.

-"מה? מה הכוונה שלך? אמרתי משהו רע?" שאלה בלה בתמימות.

"תעזבי אותי בשקט כבר טוב?!" צרחה היילי ורצה משם במהירות.

בלה נשארה עומדת תוהה, כולם משתגעים סביבה.

לפתע סגנית המנהלת רצה אל עבר בלה בחיוך רחב. "בלה! בלה! אן חוזרת היום, שמעתי את המנהלת מדברת בטלפון עם העובדת הסוציאלית. אני חושבת שתשמחי לראות אותה אחרי כ"כ הרבה זמן" אמרה בחיוך.

בלה הרגישה אושר רב. "אן חוזרת היום? בעוד כמה זמן?"

-"כשתסיימי את הלימודים היא כבר תהייה בביתה." חייכה סגנית המנהלת השמנמנה.

"אוכל לצאת? בבקשה!" אמרה בלה בעיניים תכולות מתחננות וחיוך מתוק.

-"הו בלה, את יודעת שאני שונאת שאת משפיעה עליי כך! אוקיי, אבל תחזרי בשעה 5:30 שמעת?"

"הו כן! תודה סטפני."

סגנית המנהלת כיחכחה בגרונה.

"אממ... אני מתכוונת – גברת מק'גוויר..." צחקה בלה והלכה לכיוון חדרה מסמיקה.

בלה עלתה בגרם המדרגות ולפתע החלה לחשוב על קווין. "איפה נעלמת לי..." אמרה לעצמה בעצב. "כולם נעלמים לי. למה גם אתה?!"

לפתע בלה הרגישה מכה חזקה מאוד בראשה ועפה לאחור. "אייה!" היא צרחה ותפסה את מצחה בכאב. פניה מכווצות.

היא פקחה אט - אט את עיניה והביטה אל עבר אדם יפיפה. בעל שער חום ארוך במקצת ועינים חומות. גופו הייה שרירי ורחב.

"קווין..." לחשה בלה בחיוך.

-"אני מצטער" אמר קווין בפנים שנראו כאילו הוא מבוהל ומשותק לחלוטין. לאחר כמה רגעים הוא הושיט את ידו לעברה. "את... עדיין יושבת על הרצפה"

-"הו כן... אממ... תודה" חייכה אליו והושיטה את ידה אל ידו. היא הרגישה את עורו החם וגל של צמרמורת עבר בה.

"קר לך?" שאל קווין והתקרב אל בלה.

-"קצת" היססה והרגישה את פניה מאדימות.

קווין התקרב אל בלה וחיבק אותה, פשוט חיבק אותה. הוא הייה כ"כ גבוה שראשה הגיע לחזהו. היא חייכה וחיבקה אותו בחזרה.

"זה היה נכון? מה שאמרת לריאן" שאלה בלה ובלעה את רוקה. מפחדת מן התשובה.

-"כן" אמר קווין ופנה ללכת. בלה הרגישה שהיא מרחפת. 'הוא אוהב אותי באמת' חשבה לעצמה.

"קווין!"

קווין הסתובב אל בלה והביט היישר אל תוך עיניה. "בלה, את קטינה. אסור לי" אמר. "אסור לי לאהוב אותך" חזר על כך והרגיש שהוא עומד לדמוע. "תלכי".

-"איפה היית כל הזמן הזה?! התגעגעתי אלייך". אמרה בלה בחופשיות. היא הרגישה זעם רב על כולם ולא הייה אכפת לה להוציא קצת עצבים. "התגעגעתי אלייך!" צעקה ורצה אליו שוב, מחבקת אותו בחזקה. בלה הרגישה את ידיו לופתות את ידיה ולאחר מכן מעזיבות אותה ממנו.

"לכי בלה".

מארי הניחה את הכפית ונשענה לאחור על הכיסא בקפיטריית ביה"ס. חיוך נמרח על פניה.

"טרפת לי את הגלידה!" צחק ריאן.

-"סליחה? אתה הכרחת אותי!" צחקה מארי.

"יש לך חיוך יפה".

-"באמת?" אמרה מארי וחיוכה התרחב אף יותר.

"כן..." אמר ריאן בחיוך ממזרי. "אבל חסר לו משהו" צחק ולאחר מכן תפס את הכפית ולקח קצת מגלידת השוקולד ומיהר למרוח על פיה של מארי. "עכשיו זה מושלם!" הכריז. "את צריכה לדגמן ככה!"

-"או כן?" אמרה מארי וליכסנה את עיניה במבט חושני וליקקה את שפתיה. "ראר!" צרחה ומיהרה לקחת מלפפון ולנפנף אותו באוויר לכל עבר.

"למה הרסת!" צחק ריאן.

-"ששש..." אמרה מארי ולקחה את הכפית – מורחת גם היא גלידת שוקולד על שפתיו של ריאן והתקרבה לנשק אותו.

פלאש.

ריאן הצליח להרגיש את נשימותיה המתוקות, ולרגע כמעט נסחף ואז עצר את עצמו במהירות.

"לא מארי, אני לא יכול" אמר ריאן והסיר את חיוכו.

מארי הרגישה מבולבלת. "ל... למה?"

-"אני אשמור עלייך ואדאג שתאכלי טוב בימים הקרובים. מבינה? אבל... אני לא יכול להרשות לעצמי את זה, לא יכול להרשות לעצמי אהבה." אמר ריאן ומיהר ללכת משם.

היא ישבה מאחורי עץ ליד שולחנות הקפיטריה וחייכה – מביטה בתמונה שהוצגה על מסך הפלאפון שלה בגאווה. "מארי – מארי." צחקה לעצמה והביטה בתמונה של מארי וריאן כמעט עומדים להתנשק. "מעניין איך אבאל'ה שלך הייה מקבל את זה שאת מתנשקת כמו זנזונת כאן בפנימייה" אמרה לעצמה בערמומיות. "מעניין מה הייה קורה לקריירת הדוגמנות שלך..."