כשנכנסתי לו'1 הבנתי שטעיתי. שזו סתם הייתה הרגשה. כולם התגודדו סביבי ואפילו כמעט רבו עליי. נערה גבוהה הסתכלה עליי מלמעלה ושאלה לשמי. "גלי", אמרתי מבוישת מעט. "היי גלי, קוראים לי שיר", היא אמרה בביטחון. מאחוריה היו כמה נערים שסרקו אותי מלמעלה למטה. הרגשתי כאילו אני חפץ חשוד שעובר בשדה תעופה סריקה. "ברוכה הבאה, קוראים לי בן וזה דניאל", הציג בן. נחמד, מילמלתי לעצמי. הוא נראה כמו מנהיג, הוספתי לעצמי. אחריהם ניגשו אליי עוד כמה בנות והציגו את עצמן. הן אפילו אמרו שיערכו לי סיור בהפסקה ואני הסכמתי אף על פי שיום לפני כן שוטטתי ברחבי בית הספר. אבל בדיוק כשהסכמתי שיר משכה אותי הצידה. "את איתי", היא אמרה. משום מה זה הפחיד אותי. היא נשמעה יותר רכושנית מאשר ידידותית אך בגלל שהייתי חדשה לא הרשתי לעצמי לשפוט על פי פרט כל כך שולי. אז הלכתי איתה. היא הספיקה להראות לי את כל בית הספר. "אה, ואת מוזמנת אליי אחר הצהריים", היא הוסיפה אחרי הסבר על "חדר המופרעים" שבמקלט. שאלתי את עצמי מאיפה היא באה ולמה היא מתנהגת ככה אבל לא העזתי להוציא מילה מהפה שמא אשאר לבד. הסכמתי בלית ברירה להזמנה שלה ונפגשנו מאוחר יותר.

"מאיפה את?", היא שאלה וסרקה את בגדיי.

"מהצפון", השבתי והשפלתי מבט. היא הסתכלה על בגדיי ומבלי לאמר מילה הבנתי שהם לא לטעמה, ולא טעיתי. היא הציעה לי ללכת איתה לקניון לקנות בגדים. כמובן שהסכמתי. לא רציתי לדעת מה יקרה אם לא אסכים.

שיר ניגשה לסלון שבביתה, לקחה את השלט שהונח על הספה השחורה וכיבתה לאמה את הטלויזיה. "את לוקחת אותנו לקניון", היא קבעה לה עובדה. בכעס נעמדה אמה כחיילת ויחד הלכנו לכיוון המכונית. איזו התנהלות, חשבתי לעצמי. אני בחיים לא הייתי עושה דבר כזה. באותו רגע הבנתי שהסתבכתי עם האדם האחרון שצריך להסתבך איתו בכיתה אז למחרת תיכננתי להתרחק ממנה. שיר כמובן קטעה את מחשבותיי. "איך המכנס הזה?" היא שאלה. עיוותי את פרצופי. לא אהבתי את הגזרה של המכנס אבל כדי לא להסתבך עם שיר אמרתי שהוא יפה וקניתי אותו. "כל הבנות מהכיתה קונות כאן", היא אמרה. כאילו רמזה שאני צריכה להיות אחת מהן. אני עדיין לא איבדתי את עצמי. זה היה הגבול שלי. עד כאן, מילמלתי בשקט. היא יכולה להכריח אותי לקנות מכנסיים שאני לא אוהבת והיא יכולה להכריח אותי להיות איתה אבל להכריח אותי להשתנות היא לא יכולה. התכוונתי לשמור על עצמי כמה שרק אפשר וכבר לא היה אכפת לי להסתבך איתה. היא ניגשה אל המדפים של הבגדים הארוכים ומתוכם לקחה שתי חולצות. אחת ורודה ואחת שחורה. את הצבעים מאוד אהבתי אבל הגזרה לא הייתה לטעמי, אך הסכמתי וקניתי. היא כמובן נורא שמחה וחשבה שגרמה להשתנות מבחינה חיצונית אך אני בשלי נשארתי בפנים. וזה הספיק לי כי למחרת התכוונתי לממש את זה. "כולן קונות מכאן", היא אמרה. כן, ובגלל זה כולן נראות אותו דבר, עניתי לעצמי. "מחר יש פעולת פתיחה, כדאי שגם תקני מכנס לצופים", היא אמרה. אז כבר נורא התעצבנתי ובהיתי בתקרה. קיוויתי שהיא תפול עלייה. אבל כמובן שזה לא קרה והיא המשיכה בשלה. "אה, ואת באה איתי", היא אמרה. עיצבנה אותי האגרסיביות שלה אבל עוד יותר עיצבנה אותי הרכושנות שלה. הרגשתי כמו חפץ אהוב שנלקח לכל מקום. הבנתי שזו היא, מתייחסת לאנשים כאל חפצים. היא אפילו לא נתנה לי את האפשרות לבוא איתה, היא קבעה לי עובדה. העיניים שלי ירקו אש ואיימו להשמיד אותה אבל חיכיתי למחר. רק רציתי שהיום הראשון שלי יגמר ואוכל להתרווח על הספה שבסלון ולחשוב מבלי שיקטעו אותי באמצע.

כשהגעתי הביתה חשבתי שעדיף לי לפתור את זה מבלי להסתבך כי עם הכוח שלה תיארתי לעצמי שהיא יכולה לסחוף אחריה המונים. התרווחתי על הספה שבסלון וחשבתי מה לעשות. בידיעה שיש לה את הכוח לסחוף אחריה המונים לא היה לי מוצא. זה היה או לסבול את הרכושנות והאגריסביות שלה כל השנה או לעמוד על שלי גם אם זה יוביל לאי נעימות. לא אהבתי את הדרך הראשונה וגם לא את השנייה אז אימצתי את ראשי עד שנרדמתי.

אז הייתי מסוג האנשים שחיים את החיים כמו שצריך. ידעתי להנות מהרגע בדיוק כמו שהוא מבלי לנתח וללכת סחור סחור. ידעתי איך זה להנות מבלי להרגיש את הכאב חודר לעצמות, מקפיא ולא נותן לי מנוח בלילות. כל יום אצלי נגמר כמו שרציתי, אף פעם לא התחרטתי על שהיה, גם אם היו בו טעויות שטותיות. טעויות בשבילי היו חלק מהדרך הארוכה שנסללה עם כל אחת מהן. ידעתי שהסוף שמצפה לי הולך להיות טוב. ועם כל הטוב הזה כנראה הגיע לי קצת רע כי אחרת הוא לא היה מגיע. בזמן שאמא ארזה חפצים בארגזים אני הסתכלתי מבעד לחלון על הגינה שהתפרסה על כל השכונה שלנו. היה בה גן שעשועים קטן שבו התקבצו כל חבריי ומסביב דשא שסביבו הייתה מדרכה. נהגנו לרדת מדי יום לגינה ולהתחרות אחד בשני עם האופניים.

לא ידעתי איך אפשר להפרד מכל זה. לא ידעתי לאן אני הולכת אבל מה שכן ידעתי זה שאני הולכת לאבד הרבה.

עם דמעות בעיניים ירדתי אל הגינה. כולם חיבקו אותי, נתנו לי מתנות וצירפו מספרי טלפון. לא רציתי לעזוב את הרגע הזה, רציתי שהוא ישאר לנצח. באיזשהו מקום אפילו קיוויתי שמשהו ישתבש ושלא נוכל לעבור. אבל מצד שני ידעתי שאם לא נעבור אני אראה את אבא פחות ואולי אפילו לא אראה בכלל. העבודה שלו הייתה רחוקה מהבית. זה לא שהיא הייתה רחוקה במרחק של ימים אבל שעות זה היה מספיק גרוע.

הוא היה חוזר כמעט כל יום מאוחר ואני כבר הייתי ישנה. בבוקר אפילו לא הספקתי להגיד לו שלום לפני שהלכתי לבית הספר. וכל זה בנוסף לטיסות. הוא היה טס בתדירות גבוהה לכל מיני ארצות לתקופה ארוכה, וכשהוא היה חוזר המזוודה שלו תמיד הייתה מפוצצת במתנות. אבל המתנות אף פעם לא החליפו את השעות איתו. אפשר לאמר שחייתי בלי אבא, רק עם אמא. אמא תמיד הייתה בבית, היא לא עבדה מעולם אבל תמיד טענה שאין עבודה קשה יותר מהבית. לנקות אותו, לסדר אותו, ולטפל בי ובאחיי.

אני עוד פחות הצטרכתי אותה כי הייתי עצמאית. התבגרתי מהר ולקחתי את העניינים לידיים שלי, ידעתי שבשלב מסוים אם אני לא אדאג לעצמי אף אחד לא ידאג. אחיי הקטנים הצטרכו אותה יותר, הם תמיד ציפו שבשיעורי הבית אמא תעזור או שאני אגלה להם את התשובות ושביום של המבחן הם יקבלו ציון טוב מבלי להתאמץ.

אף פעם לא התחרטתי על שאמא הייתה פחות איתי, להפך, התגאתי על שהתבגרתי מהר וקיוויתי שיקבלו אותי בבית הספר החדש.

היה זה בית ספר גדול, הרבה יותר גדול משלי. הייתה לו חצר גדולה שנחצתה לשני חלקים. חלק אחד היה לבוגרי בית הספר וחלק אחר היה של התלמידים הצעירים. בחלק הראשון של החצר היה מגרש גדול שבו נערכו טורנירים מדי שבוע, חורשה שהקיפה את המגרש הגדול ובה היו שולחנות פינג פונג. בתוך החורשה היה מקלט גדול שבו היו כמה חדרים. אחד מהם היה חדר של מופרעים, שלחו אליו תלמידים שלא התנהגו כמו שצריך. לפני שהגעתי לבית הספר הזה לא ידעתי שקיים דבר כזה ואחרי ששמעתי על החדר הזה שאלתי את עצמי איזה עוד דברים משונים יכולים להיות בבית ספר המוזר הזה והתשובות לא איחרו להגיע. בבית ספר היו צלצולים. שאלתי את עצמי למה צריך צלצולים כשיש שעון אבל מה שעוד יותר הפתיע אותי מהצלצולים היה המחסור במעבדות. לא היו בבית הספר מעבדות וכל הניסויים נערכו בכיתה. אבל המחסור במעבדות לא הפתיע ליד המספרים של הכיתות. על כל כיתה היה כתוב אות ומספר. זה נראה לי נורא מוזר כי בבית הספר הקודם שלי בכלל לא היו מספרים. הכיתות נקראו על שמות של מדענים כיאה לבית ספר למדעים. מצאתי את עצמי עורכת השוואות בין בית הספר הקודם שלי לבית הספר החדש במשך שעה. שכחתי בכלל מהפגישה עם המנהלת עד שאמא קראה לי.

ירדתי לחדר המנהלת ונכנסתי לחדר. נראה היה שאמא ואבא שוחחו עם המנהלת לפני שנכנסתי כי כשנכנסתי לא הייתי צריכה להוציא מילה מהפה. ואמא ואבא אפילו לא הופתעו שהתחילה לספר עליי. רק אני נותרתי המומה. המנהלת לחצה את ידי, נתנה לי את עיתון בית הספר ואמרה שאני משובצת בו'1, והוסיפה שזו כיתה טובה. כמובן שהאמנתי לה. על אנשים חדשים תמיד סמכתי כי לא היה לי רקע כדי לשפוט אותם, על אנשים שהכרתי הרבה זמן היה לי רקע כדי לשפוט אותם ולדעת בדיוק מי הם.

המצב החדש הזה קצת היה לי מוזר. הרגשתי שהרגליים לוקחות אותי בכוח למקום שאני לא מכירה ולא אהבתי את זה. מאז שנכנסתי לבית הספר החדש הרגשתי רע. הרגשתי שמשהו רע מאוד עומד לקרות, וחלק ממני עוד שוטט ברחבי בית הספר הקודם, הוא סירב לעזוב ולהתחיל מחדש. לא הייתי מוכנה.

אפשר לאבד תכשיטים יקרים ואפשר לאבד אנשים חשובים אבל אי אפשר לאבד את עצמך. לאבד את עצמך זה לאבד את התכלית לחיים. אני איבדתי את התכלית לחיים. ספרתי סיבות ושאלתי שאלות קיומיות, שאלתי אם בכלל אני קיימת בעיניי מישהו. מובן שלאף שאלה לא קיבלתי תשובה ממישהו ולכן עניתי לעצמי. אמרתי לעצמי שמהנקודה שבה אני נמצאת אי אפשר לעלות ואי אפשר לרדת. המקסימום שאפשר לעשות זה להתרגל, ולהתרגל לא הצלחתי. בשלב מסוים הרמתי ידיים, אמרתי שאני מוותרת על עצמי ולא חשבתי יותר מדי כי ממילא לאף אחד לא היה אכפת. כבר תיכננתי הכל מבלי להזדעזע אבל משהו עצר אותי, ואלה לא היו נקיפות מצפון.