תמיד מתסכל אותי להסתכל בקטע האחרון שכתבתי (תמיד בהפרש של כמה חודשים טובים) ולגלות שבעצם לא השתנה הרבה. 

כ"כ קשה לקום בשישי בבוקר בלעדיו.

אולי בעצם אפשר להסתכל על זה ככן השתנה, אפילו הרבה. תודה לאל הקצין שלי השתחרר וסוף סוף אני זוכה להערכה, למישהי שמסתכלת עלי כבן אדם ולא כסוג של מכונה. לא מאמינה שהגעתי לרגע שאני מתמיינת לקצונה. אני רוצה את זה בכלל ? אני חושבת שאני יותר רוצה לדעת שעברתי, שאני יכולה כמו כולם ואני לא פחות טובה מהם. הגעתי למסקנה שאני בעיקר מפחדת .. מפחדת מהחצי שנה קורס הזאת, מהשיבוץ, מלעזוב מקום שלקח לי כ"כ הרבה זמן לשנות למה שאני רוצה שהוא יהיה ואשכרה טוב לי. אני יכולה לקום בבוקר ולהגיד שכיף לי - העבודה שלי, החברות שלי, באמת כיף. התשובות רק בראשון ולמרות שיש לי הרגשה טובה זה לא אומר כלום אז אולי אני בעצם לא אצטרך להתמודד עם ההחלטה הזו.

עוד דבר שהשתנה הוא שנרגעתי. הבנתי שהכל בסדר, שאני לא חייבת לצאת כל לילה בסופש ולהפגש עם חברים כל השבוע כדי להרגיש שהכל בסדר. התרגלתי לשקט שלי ואפשר להגיד שסוג של התמכרתי אליו - לא שאני אוהבת את זה בעצמי. 

ועדיין ... עדיין כ"כ קשה לי שהוא לא כאן ומה שעוד יותר קשה זו המחשבה שזה לא הולך להשתנות בשנתיים הקרובות, זה יכול להפוך רק ליותר גרוע. נכון שכבר התרגלתי אבל זה כל פעם כואב מחדש, הגעגועים לא נפסקים והבכי אולי נחלש אבל הוא קיים.