לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

there is no more sexy than british accent


פטריוטית, פטפטנית, תיאטרוניסטית, יצירתית, גיטריסטית(?)

כינוי:  Luccy

בת: 30





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    אפריל 2009    >>
אבגדהוש
   1234
567891011
12131415161718
19202122232425
2627282930  

 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

4/2009

ANGER


מרגיש לי פוסט חפירה ופריקה. אתם תתמודדו עם זה. הכל די מסווג ל"נושאים" אז אני חושבת שמה שיעניין אתכם תקראו, מה שלא, פשוט תקפצו הלאה.


עכשיו באמת כבר הכעסת אותי. ולא עשית כלום. למעשה, רק ביקשת. כמו שאת תמיד עושה. התחלת שיחה, עושה את עצמך כאילו את מתעניינת. מה פתאום היא מדברת איתי? והנה, מה שחשבתי. ביקשת משהו. רצית שאני אשלח לך. תמיד יש מניע נסתר מאחורי כל מה שאת עושה. כי כשראית אותי בבית הספר לא אמרת לי שלום (כרגיל) ואני לא מבינה למה אכפת לי. והכי נורא? שאני לא יכולה להגיד שומדבר מזה לאנשים שאני מכירה. כי הם כולם גם הם אוהבים אותך. חברה שלהם, חלק מה"חבורה". ואת זונה ואת צבועה ואני שונאת אותך. לא יודעת בכלל למה אכפת לי ממך ולמה אני שמה עליך זין, את אפס. את כלום. ולא מגיעה לך שום התיחסות לדעתי.


 פעם חשבתי שהשכבה שלי בצופים זה מקום מפלט, להכיר אנשים אחרים. עכשיו גם אותם אני כבר לא אוהבת. אני תוהה לפעמים מה נשאר לי. פעם היתי מחכה לבוא לפעולות, עכשיו אני באה כברירית מחדל, כי מצחיק. מה קרה ? הייתי מאוהבת לגמרי בשכבה, בביחד, בשיתוף פעולה. אולי עכשיו קלטתי איך השכבה שלנו באמת נראית...


לא מזמן יצא לי לדבר עם מישהו על התלותיות שלי. בהתחלה זה הכעיס אותי, הנה שוב יש לה ניתוח פסיכולוגי עלי ואז הבנתי שזה די נכון. לא נשאר לי שומדבר, אז פניתי לחלק הזה באישיות שלי. שדבק רק בזה. מטרה אחץ, הכל מוקדש רק לדבר אחד. ועכשיו, כשניסיתי לוותר, אני קולטת כמה רע לי בלי זה. בלי האובססיה הזאת. כי אז אני מבינה כמה אני תלותית באחרים וכמה כואב לי כשאני לא מקבלת את הדבר הזה שנקרא תשומת לב. תשומת לב תמיד יש, השאלה היא איזה. אם מביטים אליך בזלזול וצוחקים ממך, אם גוערים בך וצועקים עליך, אם מסתכלים עליך במבט תמוה ולא מבינים מה אתה רוצה מהחיים שלהם. לפעמים יש גם חיבוק, אהדה, צחוק. אני קולטת כמה עמוק נכנסתי בתוך התלותיות הזאת, כי אני מרגישה כ"כ רע בלי זה. אנשים קוטלים אותי על ימין ועל שמאל בגלל זה. אם רק יכלתי למצוא את המינון הנכון.. קשה לי. קשה לי, קשה לי, קשה לי.


אני מרגישה מעוררת רחמים בזה שאני כאילו מנסה תמיד למצוא כמה רע לי וכמה אני אומללה.

מה אני יכולה לעשות שאני מרגישה ככה? על כולם צוחקים, על המגבלות שלהם, על התכונות אופי והחיצוניות שלהם. אז למה אני לוקחת ללב? אולי זה נוח לי להרגיש ככה? כולם לא מפסיקים להגיד כמה אני מדהימה וכמה חכמה וכמה וכמה.

למה אני לא רואה את זה? ואם כן אז זה נהפך לשחצנות, יהירות.


ואין לי את מי לאהוב

אין לי אף אחד קרוב

זה אתה מתרחק או אני מתנתקת?

 

ואיך זה שאין אף אחד

שבולט, שקצת מיוחד

זה אתה בורח או אני מתחבאת?

 

לא יודעת מה לחשוב

לשקוע ברע או לקוות לטוב

 

אני כותבת יותר גרוע ופטאתי משלום חנוך, זה עצוב :|


אני חושבת שעברתי על כל הנושאים שרציתי לדבר עליהם.

קצת תגובות לא יזיקו, אחרי הכל, אני חושבת שגם בשביל זה אני כותבת פה.

ביקורת, חוות דעת חיצונית ואובייקטיבית. להראות לאנשים מה אני חושבת ושיביעו דעה. זה ממש מבאס שאתהעושה המון ריפרשים ורואה שאפחד לא הגיב, כאילו גם פה לאפחד לא אכפת.

תגיבו? בבקשה? =\

 

לוסי.

 

 

נכתב על ידי Luccy , 17/4/2009 20:51  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט



762
הבלוג משוייך לקטגוריות: החיים כמשל , אקטואליה ופוליטיקה , אהבה למוזיקה
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לLuccy אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על Luccy ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2024 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)