אני זוכרת את עצמי, ילדה בת 10 בכיתה ד', ממש בימים האלה. פעם הייתי סתם ילדה רגישה עם הברזים פתוחים-עכשיו יש לי סיבה לבכות. בהתחלה לא הייתי מגיעה לביה"ס בימים האלה, זה היה קשה מדי. אפילו קצת יותר קשה מבכל יום רגיל. לקום בבוקר ולראות את המיטה שלך ריקה ומסודרת, שנשאר חלב במקרר. פתאום אני יכולה לעמוד מול המראה שעות בלי שמישהו יצעק עלי שהוא מאחר. ואלה רק הדברים הקטנים שהפכו כל בוקר לסיוט כואב ממושך וריקני. אומרים שהזמן מרפא את בפצעים. רק עכשיו למדתי כמה זה לא נכון. כי כל יום שעובר, הוא עוד יום בלעדיך. הזדמנות שחמקה בין הידיים שלי. כל יום אני מצטערת יותר שאתה לא כאן איתי. לראות אותי רוקדת, לעודד אותי. לעזור לי בשיעורים במתמטיקה ולספר לי על החוויות שלך מהגיבושים, סתם לריב על השלט, לחגוג יום הולדת. אבל מה אתך? גם אתה חוגג יום הולדת? בכל יום הולדת שלך אני מדליקה לך נר ולא מכבה. אני נותנת לו להשרף עד הסוף, עד שהוא טובע בשעווה של עצמו. אני מרגישה כ"כ רע עם עצמי, שאני בוכה. אמא אומרת שאתה לא רוצה שאני אבכה. אבל אני עצובה, כל כך עצובה ועם זאת כל כך כועסת, כועסת עליך! אז מה אם אתה מת?! אז מגיע לך יותר? על זה שנטשת אותי פה? כמובן, אתה היית חייב להוכיח את עצמך! להיות מטומטם. אתה הבטחת שלא תעזוב אותי ושתשמור עלי שלא יקרה לי כלום אף פעם! תראה מה קרה בגללך: הגוף שלי אמנם שלם אבל הנפש שלי מרוסקת. כל פעם שאני מנסה להדביק את הרסיסים מחדש הדמעות שלי שוטפות הכל. ומה יקרה כשאני אמות? מי יזכור אותך בכלל? מי יניח פרחים על הקבר שלך וידע מי באמת היית? זהו, אתה גמור, אתה נמחקת מן העולם הזה. אתה תהיה סתם שם על אבן, עוד אופיר שנפל חלל בטקסים בבית הספר! אף אחד כבר לא יבכה בשבילך. אפילו החברים שלך כבר שכחו ממך. ממשיכים לבלות במסיבות, חלקם נשואים. כל זה מגיע לך כי אתה מפר הבטחות, כי היית אגואיסט! ואתה לא יכול להחזיר את הגלגל לאחור, זה מאוחר מדי. את השנים השבורות והגרועות ביותר בחיי אני חייבת לך! ועם כל יום שעובר אני רוצה לשכח אותך , לחשוב שלא היית פה. על מי אני עובדת? איך אני אשכח מי זה אופיר? הילד שכל כך אהב ורצה להגן על המולדת ששכח להגן על אחותו הקטנה.
*קטע זה נכתב כמונולוג, הוא לא אמיתי. (טפו טפו טפו)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
