אני שונאת את זה שאני לבד. לגמרי.

הרגשה של אובדן כזה.

ולא מהסוג הטוב.

בכלל,

הרגשה כזאת של חוסר מעש

או כל סיבה לחיות.

אין את המנוע הזה שייתן דרייב.

שייתן את הפוש הזה לימים, שיעברו.

אבל זה כבר לא קשור לאחרים.

או ללבד.

זה קשור אליי.

כנראה שאם הייתי מישהו חיצוני, הייתי מרחמת עליי.