הלוואי שלא היה לי כזה דמיון דומיננטי

זה הורג אותי, המחשבה על כל מה שאין לי,

על חיים אחרים שלא זכיתי בהם,

כל מה שפספסתי,

ובכל רגע שעובר אני ממשיכה לפספס,

וזה לא נעצר.

הלוואי שלא הייתה לי האפשרות לחשוב "מה אם.." או "הלוואי ש.."

זה אפילו לא לפתוח פצע שהגליד,

כי הפצעים האלה פתוחים כל הזמן.

וזה לא משנה בכלל מה אני רוצה,

המחשבה שזה לא אפשרי, החוסר ביטחון הזה,

הידיעה שאני לא יכולה להגשים את החלום שלי.

כל פעם שאני נתקפת בזה, אני חושבת לעצמי "אל תתעמקי בזה יותר מדי, זה הגיל, זה יעבור"

אני לא יכולה, רע לי.

הלוואי שהייתי פחות מבולבלת.