ואנחנו כל כך קטנים בתוכו.

וזה כל כך מאיים,

וביחד כל כך מדהים.

ואני כל כך רוצה לחוות את כולו

כולו.

אני לא רוצה להרגיש את הרגשת הפספוס הזו,

שיש פה משהו כל כך גדול, שגם אני מרכיבה אותו

אני רוצה להינות ממנו עד הסוף,

ולהרגיש את הרגשת המיצוי הזאת.

אני רוצה לנצל אותו עד תום,

לחוות ולטעום את הכל.

ולשכוח את הדברים השטחיים, ולהתעסק בעומק שלו.

שאני זה לא הכל.

אני רוצה להתפרק בתוך איזה רחוב בניו יורק.

אני רוצה לדעת יותר ממה שאני יודעת,

בעיקר כי אני לא יודעת עוד כלום.

אני רוצה לדעת הכל,

ושכולם ידעו אותי.

אני רוצה לתת מעצמי לעולם הזה, ולקחת את החלק שלי, שמגיע לי.

כי מגיע לי.               מגיע לי ?

עוד פוסט כמיהה לשינוי, ואפילו הכי קטן. [לא, שיהיה גדול.]

אור

   ונחזור לאשליה ההיא