איך התחלתי להרוויח כסף דרך האינטרנט

 מה בסך הכל רציתי? ללוות את הטיול של הכיתה שלה.

היא כ"כ התרגשה. "אמא שלי מלווה" היא סיפרה בהתלהבות לכל מי שרק רצה לשמוע.

 בערב שלפני הלכנו לקנות חטיפים לטיול, הקופאית הסתכלה וצחקה "הכל חטיפים", "כן, זה לטיול השנתי, אמא שלי מלווה" היא סיפרה בגאווה לקופאית המשועשעת.

 לא הספקתי ללוות הרבה. כעשרים דקות מתחילת המסלול, לאחר שעזרתי לכמה ילדים לעבור נקודה קשה במסלול ונשארתי אחרונה מעדתי ונפלתי. מזל שהילדה לא ראתה.

  הטיול קיבל תפנית מאד לא צפויה ולא רצויה מבחינתי, שכללה אבא נחמד אחד שנשאר להשגיח עליי, חובש מטומטם אחד שהתעקש שאין לי שבר ושאני סתם מפונקת ודאג בצעקות שכל מי שבסביבה יידע את זה ("קומי כבר! אין לך כלום! מה את רוצה? להישאר פה לנצח? נראה לך שמישהו ירים אותך מכאן? קומי! אין לך שבר ולא נעליים! תפסיקי לבכות וקומי כבר!!!"), אלונקה ואמבולנס וביקור לא נחמד בכלל בהדסה בירושלים, וכמובן, כאבי תופת.

  אחרי שש שעות של שכיבה במסדרון נידח בהדסה (אשכרה הייתי הזקנה ששכחו אותה במסדרון), גבס ושישה צילומים שוחררתי עם "שבר מסובך בקרסול", מועמדת לניתוח ("אין ברירה גברת, השבר שלך זה בלאגן, את חייבת לעבור ניתוח כשהנפיחות תרד").

  הילדה בכתה נורא כשראתה אותי. היא המשיכה בטיול וכל היום התאפקה וניסתה לנחם את עצמה, אבל כשראתה את הגבס ואת חוסר האונים שלי נשברה ופרצה בבכי מר. בכיתי ביחד איתה.

  ארבעת הימים שעברו מאז לא היטיבו עמי, לשכב על הגב עם הרגל למעלה אולי נשמע על פניו נחמד, אבל לא כשזה מלווה בגבס ובכאבים האיומים הללו.

  אני רוצה את החיים שלי בחזרה.