!Not All The Drims Come True
טוב......
אז...קוראים לי סשה ואני בת 12 בכיתה ח''6 מופת (מופתניקית!!) אממ....אני עושה בלוג כי סתם בא לי לכתוב על החיים וכל זה.....וזהו...פעם אני יכתוב סיפור ופעם סתם איזה פוסט....אז....תהנו(?!) |
| 11/2008
אוקיי..., זה עצוב כשאני חושבת על זה במבט לאחור... זה עצוב...אבל כשמסתכלים קדימה אז המנהרה ניראית פחות חשוכה ואפילו.., מלאה צחקוקים...אנלא מאמינה כבר שמונה שנים (או שבע) שזה המצב..., כל כך הרבה זמן עבר שזה ניהיה רחוק, וכל שנה זה ניהיה קשה יותר, רחוק יותר, כואב יותר...אופפ..כל כמה זמן אני חושבת על זה...אבל...מצד שני...אני לא צריכה לחשוב על זה, אולי צריך לחשוב על העתיד..אופפ..מרוב מחשבות אני כבר לא יודעת מה לומר...אוקיי.. אז מי שלא יודע כבר שמונה שנים עברו מאז שאבא שלי מת (או שבע) ו...ככה זה... זה המצב אני יתומה מאבא וזה כואב אבל אל תרחמו עליי... כי בעצם גדלתי בלי אבא..., ווו אין לי מושג איך זה להיות עם יצור כזה...(XDD) אבל כל פעם שאני רואה נגיד את חברות שלי משחקות עם האבות שלהן או משו כזה עולה בי רגש של כאב רגש כזה שהוא מעיק...כי מצד אחד אני לא אמורה לקנאות..כי אני לא יודעת איך זה להיות ככה..., עם אבא ...נכון?! אבל מצד שני מותר לי... כי אין לי אבא וכל זה...וו...אני-שונאת-כשמרחמים-עלי!!! מספיק לי הרחמים של עצמי..אנלא צריכה גם של אחרים!! חייתי בלי הרחמים האלה ואני אמשיך לחיות!! אז עיזבו אותי בשקט!.. אופפפפפ..... נמאס לי להיות בעצב הזה...הוא כזה עמוק וכואב... טוב דיי!!! אני צריכה להתנער מזה!!! למה כל הפוסטים שלי הם כאלה דיכאוניים?!?! אני לא בנאדם דיכאוני....אוקיי..זה מוזר...אבל דווקא רגעי עצב אנחנו חולקים את העולם...דברים שמפחידים אותנו הם דברים שנותנים לנו כוח להמשיך...דברים דיכאוניים של אחרים מזכירים לנו שהחיים שלנו מה זה וורודים!! טובב...בקיצור למה אנחנו חולקים עם העולם רגעים עצובים? כי אנחנו מקווים שאנשים יבינו אותנו? או אולי ירחמו עליינו? או ישנאו ביחד איתנו? בקיצור אני לזה מחפשת תשובהה.... תעזרו לי?!
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
