•°«כותבת מהלב»°•

טוב, אז... אומנם הבלוג פרטי, אבל בעצם, אף פעם לא כתבתי לאף אחד חוץ מלעצמי, ככה שזה לא משנה כל-כך. [:

בימים האחרונים נדבקתי לאיזשהו שיר מדהים, ואני פשוט לא יכולה להפסיק לשמוע אותו!

הלחן שלו מדהים, המילים שלו מדהימות [שזה הכי חשוב]... אני מזדהה כמעט עם כל מילה שכתובה בשיר הזה.

אני מרגישה כאילו אני שרה אותו עם זה שאומנם לא כתוב עליו כל-כך הרבה, אבל הוא תמיד יהיה במחשבות שלי,

בראש שלי, בלב שלי. כי כן, עכשיו אני יודעת שהוא עבר הלאה, אני יודעת שאני שום דבר בשבילו יותר.

אני יודעת שהוא החליף אותי במישהי אחרת - מישהי אחרת עכשיו החברה הכי טובה שלו, במקומי. וכמה שהיה

כואב לשמוע את הדברים האלה [לא ממנו, חס וחלילה! הוא פחדן מדי], אני שמחה שסיפרו לי...

כי אני יודעת ששנינו וויתרנו, שנינו לא חוזרים יותר. אני יודעת ששנינו הולכים. אני יודעת שעכשיו זה לגמרי נגמר.

מקום לצידך - דור דניאל

מול אותו חלון ישן, פותח את הבוקר -

מחפש סיבה להישאר.

אל אותו סיפור קטן, נטול תקווה ואושר...

אם אני עוזב, אני לא חוזר.

מחפש אותך בפנים  - את כבר לא זאת שהכרתי,

לא צריך לדבר על השתיקות.

אני רוצה לפחד לבד, לעצמי מספיק שיקרתי...

כל-כך עצוב שכבר לא חשוב לבכות.

אל תפני לי מקום לצידך,

תתמודדי - אני הולך.

תחייכי, את יודעת...

אל תשמרי מקום חם לחזור, כשאהיה שיכור,

תוותרי, את שומעת?

מחכה שהיום יירד, תירגעי ואז תביני

שלא מצאתי סיבה להישאר.

סתם סיפור עצוב של סתיו,

יום יבוא ותסלחי לי.

את אותו החלון ישן סוגר...

אל תפני לי מקום לצידך,

תתמודדי - אני הולך.

תחייכי, את יודעת...

אל תשמרי מקום חם לחזור, כשאהיה שיכור,

תוותרי, את שומעת?

שיר מדהים, הא? כמו שרואים, אני מזדהה כמעט עם כל אות בשיר הזה. אני מרגישה כאילו אנחנו שרים אותו ביחד...

וכן, זה כואב לי, כמו שאני בחיים לא אוכל להודות בפני אף אחד חוץ מבבלוג הזה. לא יודעת, זה כאילו להודות בכמה

שאני פתטית, שאני מתגעגעת אליו ככה. אפילו החברות הכי קרובות שלי לא יודעת מה אני באמת מרגישה.

לכולם אני אומרת שלא אכפת לי, שהוא לא מזיז לי, שאני שונאת אותו ושהוא אידיוט. כאילו, הוא באמת אידיוט, אבל אני

ממש לא שונאת אותו, ובטח שאכפת לי. ממנו, ממני, מאיתנו, מהקשר שהיה לנו. בטח שאכפת לי ממה שהיינו פעם.

אבל זהו! עכשיו שאני יודעת שהוא עבר הלאה, שהוא המשיך, שאני כבר לא חשובה לו יותר, שהוא לא מתגעגע אליי?

אני חייבת שלא יהיה לי אכפת, אני חייבת לא להתגעגע, אני חייבת לשנוא אותו. וזה מה שיהיה מעכשיו...

שלום לכם, קוראים יקרים שלי.

בעקבות תגלית חדשה, מרעישה ולא נחמדה במיוחד, החלטתי להפוך את הבלוג לפרטי.

אני לא בטוחה עד כמה אני אכתוב פה, כי ממש יצא לי החשק לכתוב. יותר נכון, ממש הוציאו לי

את החשק לכתוב פה.

אני לא מוחקת/סוגרת את הבלוג, כי יש פה כמעט 3 שנים של זכרונות מתקופות של החיים שלי,

שמבחינתי, החשובה ביניהן היא התקופה שאהבתי את עוז. יש פה יותר מדי דברים לזכור,

ואני לא יכולה למחוק את הבלוג הזה. הבלוג הזה הוא הזכרון היחיד שנשאר לי מעוז...

למה אני הופכת את הבלוג לפרטי? אני בטוחה שקוראים לא רצויים יודעים את הסיבה למה אני עושה

את זה. למי שלא יודע, אז ככה... קוראים [או קוראות, לפי ההשערות המאוד חזקות שלי] נתנו את

הכתובת של הבלוג הזה לאנשים שאני מכירה - אני לא אפרט פה למי, כי זה דיי חסר טעם.

כנראה לא משנה כמה אני אשנה את הכתובת של הבלוג, את השם של הבלוג, את הכינוי שלי -

החתיכת שרמוטות האלה ימצאו אותו בכל מקרה, כי כנראה המטרה שלהן בחיים זה להציק לי.

אז בכל מקרה... אחד מאלה שנתנו להם את הכתובת בא אליי היום ואמר לי על העניין הזה,

שהוא ועוד כמה אנשים יודעים על הבלוג וקראו בו. אכן כן, את רוב הפוסטים.

לאחד מהם אני לא ממש יודעת איך אני הולכת להסתכל בפנים עכשיו, מרוב הבושה, הפאדיחות

וחוסר הנעימות שאני מרגישה כרגע. עם האחרים... לא ממש אכפת לי, למען האמת, אז זה בסדר.

אז כן, תודה רבה לכן, בנות מגעילות, ממש תודה על זה שהרסתן לי את האפשרות להכיר אנשים,

את האפשרות לכתוב מה אני מרגישה בלי להיות חסומה. אתן פשוט חתיכת זונות, אבל אני מאחלת

לכן כל טוב, מתוקות. מקווה שכמו שאומרים - "כול כאלב, ביג' יומו". או בעברית "כל כלב [או במקרה

שלכן - כלבה], בא יומו".

מי שרוצה, אחרי שהבלוג יהיה פרטי, שיכתוב לי ואני אתן לו אישור. אבל תכתבו מי אתן והכל, כי אני לא

הולכת לאשר כניסה לבלוג למי שאני לא אדע מי הוא.

חחחחחחח נו, כן, שוב פעם הגיע היום המטופש הזה, שקובע לנו מתי לאהוב. כבר אמרתי לכם כמה אני שונאת את היום הזה? XD

לשאלת האידיוט/הפוסטמה בתגובות בפוסט הקודם - אני לא יוצאת עם בן. אני לא חייבת הסברים לאף אחד,

ככה שאני לא הולכת להסביר לכם...

חוץ מזה, כבר אמרתי שנה שעברה שאני לא חושבת שדווקא ביום הזה צריך להראות למי שאנחנו אוהבים את האהבה שלנו

[חחחח חרא ניסוח XD] - יש לנו עוד 364 ימים בשנה בשביל זה! מי אמר שדווקא ב14.2 או בט"ו באב צריך לעשות את זה? P:

חוץ מלכתוב "ולנטיינס דיי שמח" בפייסבוק, במסנג'ר ובאייסיקיו, לא איחלתי לאף אחד את הדבר הזה אישית, 

כי אני לא חושבת שיש צורך. אלה שאני אוהבת, יודעים שאני אוהבת אותם גם בלי היום הספציפי הזה.

אני חושבת שזה חשוב שהם ידעו... [:

לא יודעת מה יהיה עם בן... אני דיי בקטע הזה של "לזרום" עכשיו, לראות מה קורה איתנו. מה שאני כן יודעת זה שאני

 לא הולכת לוותר הפעם, כמו שוויתרתי כל-כך הרבה פעמים לפניו. הפעם אני הולכת להילחם, ואם גם הוא רוצה -

אנחנו נהיה ביחד, מילה שלי. אוי, הוא פשוט אחד ה-מדהימים!

ולחמוד/ה בתגובות, הסר/הסירי דאגה מליבך - אני אצא עם בן במוקדם או במאוחר, תהיה/תהיי בטוח/ה. אין צורך לדאוג לי כל-כך..

אז... שיהיה לכולם "ולנטיינ'ס דיי" מקסים! ואל תשכחו להגיד למי שאת אוהבים שאתם אוהבים אותם, גם בלי היום המטומטם הזה.

כל אחד רוצה  לדעת ולהפנים שאוהבים אותו. אין כמו המשפטים "אני אוהב/ת אותך", אני מת/ה עליך", אני חולה עליך" וכו'. 

עמיתי. 3>