נסענו באוטו, אמא ואני
היא הייתה ניראת לי עצובה כי היא לא ממש דיברה איתי ולא ניסתה לשכנע אותי לספר לה דברים והכל
וגם על מה שאמרתי לה היא ענתה לי די בעצבות
לא חשבתי על זה לעומק, ואני משערת שאם הייתי חושבת על זה לעומק אז הייתי חושבת שזה בגלל שהיא מתגעגעת לאחותי
בערב הלכתי לקחת מסטיק ואז היא באה אליי והודיעה את זה
שסבא מת
ופתאום הרגשתי איך הדמעות עולות לי
היא אמרה שכל היום הוא היה בבית חולים או משהו כזה, ושלא מזמן הוא מת
והמחשבה הראשונה שעלתה לי לראש היא שלא הספקתי להיות איתו הרבה
ואפילו שלא מזמן, בחופש הגדול, החלטתי שאני אהיה איתו יותר, כי אנשים מזדקנים וכל יום יכול לקרות משהו.. אז לנצל את הזמן
לנצל את הזמן עם סבא
סבא השקט והאדיש שלא מדבר הרבה אבל ככה אני אוהבת אותו ככ הרבה
וכעסתי על עצמי שלא דיברתי איתו הרבה ואין לי הרבה זיכרונות איתו
וממש הרגשתי את הבכי עולה את הדמעות יוצאות
את ההרגשה של לא להאמין ולא לקלוט שמהרגע הזה אין יותר את סבא
אני לא יודעת למה זה קרה
אולי כי כמה ימים לפני חשבתי לעצמי אם אני אבכה כשיודיעו לי אם הוא או סבתא ימותו. ובאותו הרגע הרגשתי שלא
ולא הבנתי את עצמי, לא הבנתי איך אני בכלל חושבת שלא
ואולי זה מזהיר אותי
אולי זה אומר לי שזה יקרה בקרוב, שסבא ימות בקרוב.
אבל מה שבטוח הוא שבבוקר כשקמתי החלטתי את ההחלטה הזאת שוב
אני פשוט לא רוצה לאבד אותם עם הרגשת הפיספוס הזאת.
לא את סבא.
ביום למחרת באוטובוס חשבתי לעצמי שאם זה באמת יקרה בקרוב, או אפילו לא בקרוב. אני לא רוצה שזה יהיה הסבא הזה. אני מעדיפה שזה יהיה הסבא השני. עם כמה שזה נורא להגיד. הסבא שאני בספק אם הוא יזהה אותי אם נעבור אחד ליד השני ברחוב. הסבא שמביא לי כסף פעם בחצי שנה כשאני רואה אותו וגם אז אומר לי קחי וקורא לי בשם של אחותי. לא הסבא עם הככ הרבה עומק, ככ הרבה אהבה. לא אותו. לא רוצה לאבד אותו.
אז אני לא יודעת למה זה היה. אולי כדי להראות לי שאני כן אבכה כשזה יקרה. אולי כדי להזהיר אותי.
אולי כדי לתת לי עוד צ'אנס
אני באמת לא יודעת
אבל אני אוהבת אותו ממש
ומפחדת
בבלוג זה
בכל הבלוגים
