מדע בדיוני, חדשות, וכל השאר...

אני לא מאמינה איך אני מצליחה להמשיך ככה. אני חייבת להפסיק להתעצבן מכל דבר.

כי כשאני ממשיכה, אני מתעצבנת, ואז אמא שלי - למשל - מתעצבנת, ואז אני אומרת משהו שאחר כך אני מתחרטת עליו, ואמא שלי תוקעת בי את המבט הזה שלדעתי אומר "למה את הורסת לי את החיים?" ואחר כך פשוט שותקת ולי מתחשק לבכות מכעס. על עצמי.

איך אני מצליחה, בכל פעם מחדש, להתרגז שוב..?

כלומר, אני יודעת - למרות שזה כבר תירוץ כל כך נדוש - שזה גיל ההתבגרות. והוא נכנס בי חזק. אבל למה ככה? כלומר, זה ממש מרגיז.

אבל זאת לא אשמתי!! לא אני המצאתי את גיל ההתבגרות. מי שעשה את זה... שידע שזה הורס לכולם את החיים. וזה גם לא אשמתה של אמא שלי, או של כל בנאדם אחר - או מחשב - שאני בוחרת להוציא עליו עצבים. סורי, אגב.

אני מתעבת את זה. את זה שאני מתעצבנת בלי סיבה ולא מצליחה לשלוט בזה. את תחושת האשמה שבאה לאחר מכן. את המחשבה שזה עוד לא נגמר. וייקח לזה עוד הרבה מאוד זמן בשביל להיגמר.

אני מקווה שזה יהיה קצר... וכמה שפחות כואב.

ממש מצטערת על הפוסט המדכא, אני מנסה להוציא את העצבים על המחשב ולא על בני אדם.

ביוש... :(