MAYBE,

היי לך

לא יודעת מי אתה

לא יודעת אם אתה קיים

סתם רצון לדבר עם מישהו, מקווה שאין לך בעיה, שאתה רוצה לשמוע.. ושאני לא חופרת

אני כבר מרגישה חופרת רק בגלל ההקדמה הזאת

אבל בא לי, בא לי לשתף, כי עוברות לי מלא מחשבות בראש, ואני רק רוצה לרוקן את הראש, כדי שאני אוכל לחשוב כמו שצריך, כדי שאני אוכל לתפקד באופן יציב, לסדר לעצמי את התמונות ואולי להבין קצת..

אני בוכה עכשיו כמו מטומטמת, כי אני מטומטמת

ואני ממשיכה

אני כועסת על עצמי שאני ככה..אני כועסת על עצמי שאלה החיים שלי.. אני כועסת על עצמי שאני לא מעריכה

ואוף שוב אני מרגישה חופרת.. לא רוצה לחפור לך, לא רוצה לחפור לאף אחד, לא רוצה להרגיש שאני מציקה.. אני רוצה שיקשיבו לי כי זה נחמד וכי מזדהים או כי רוצים לעזור ולא סתם כי צריך.. כי איכפת

אבל אתה לא מכיר אותי, אז למה שיהיה לך איכפת.. רק לי אכפת מאנשים שאני לא מכירה..כי אני מוזרה.

אפילו אחותי אומרת לפעמים שאני מוזרה.. אני לא רוצה להיות מוזרה.. זה מרגיש לי דבר רע, שאני שונה בקטע לא טוב.

טוב זה לא באמת מה שרציתי לפתוח פה עכשיו

אני רוצה לפתוח על כל המועקה שיש לי

לפני שנה וחודשיים היה לי חבר

לפני שנה התגייסתי

כל זה שינה לי את החיים

כל מקום שאני הולכת, כל דבר שאני עושה, במחשבה מה הוא היה חושב אם הוא היה יודע או היה רואה או היה שומע.. ואני טיפשה כי יש לו חברה

יש לו חברה כבר כמעט שנה, שלושה חודשים בלעדיי וכבר מצא לו מישהי אחרת

והדבר הכי דפוק זה שאכפת לי, כי לא אמור להיות לי אכפת, הרי זה נגמר כי לא אהבתי את הבן אדם, כאילו אני אהבתי את הבן אדם, לא יכלתי בלי לדבר איתו, הוא היה מאוד חשוב לי והכי קרוב אלי.. אבל פשוט לא התרגשתי מספיק, לא הרגשתי ש"זה זה" לא הייתי מאוהבת, וכל הזמן הזה הכחשתי את זה..כי לא רציתי לאבד אותו.. אבל מה זה משנה, איבדתי אותו כבר.. ואוף אני סתם סטוקרית מוזרה. הרי הוא לא חושב עלי בכלל. הוא לא יודע כמה הוא היה חשוב לי בתור בן אדם, את זה הוא לא הבין. אני מניחה שמה שהוא אומר "היא ילדה גדולה, היא תסתדר" כמו שהוא תמיד היה אומר על כל האקסיות שלו, מה שתמיד הפחיד אותי שאם הוא מדבר ככה עליהן הוא בטח ידבר ככה עלי.

אז למה אכפת לי בכלל

מה אכפת לי מבן אדם שבסופו של דבר היה די קמצן, ידע לדבר אבל לעשות לא, זרק אותי בטלפון, לא רצה להיפגש איתי אחרי, השאיר אותי על אש קטנה ולא נתן לי להמשיך הלאה, גרם לי לרדוף אחריו, גרם לי לבכות עליו חודשים, בן אדם שדיבר מלכולך, בן אדם שצרח, שצעק, בן אדם שהתנהג כמו תינוק וגרם לי להרגיש כזאת קטנה.

כי אני מפגרת, כנראה, זה למה.

אני מרגישה בן אדם רע. אני מרגישה שאני גורמת לאנשים להתרחק ממני.

אוף אני רוצה פשוט להיות עם ביטחון, ולשמוח.

אנשים בטח כבר לא יכולים לסבול את כל התלונות וההתבכיונת שלי.

אבל אני מרגישה כזאת בודדה

חייבת מישהו לדבר איתו, לא רוצה מישהי לדבר איתה, רוצה מישהו!

ואף אחד לא רוצה לדבר איתי.. מרגיש לי ששום דבר לא מצליח לי

אני רוצה שיהיה לי מישהו שיחכה לי בבית כשאני חוזרת מהצבא, מישהו להתגעגע אליו, מישהו לדבר בטלפון, מישהו להתכתב בלילות, מישהו שידאג לי ואני לו, מישהו להתכרבל איתו, מישהו להחזיק איתו ידיים...

הכי עצוב בעולם

אני לא חושבת שהרגשתי אי פעם למישהו משהו מאז כיתה ז'

הלב שלי לא קפץ, לא התרגש, לא שמח משום דבר

רק צרב, התעצב, מלחץ וממצבים מביכים או מבשורות רעות.. 

כאילו יש לי מחסום מבטון, ואי אפשר לפרוץ אותו

אני מפחדת להמשיך ככה.. למה אני כזאת קשה,

לפעמים אני ליד אנשים ופתאום אין לי כבר מה לומר, פתאום אני לא מרגישה בנוח..

אוף

כ"כ מאוכזבת מעצמי..

איפה אתה..

עריכה

עברתי על תמונות ופתאום נזכרתי במישהי שהוא היה מדבר איתה בזמן שהוא היה איתי ונהייתה לי תחושה מגעילה

איכס לא רוצה חבר רק בגלל הדברים האלה

כבר 3 בנים התחילו איתי בזמן שהייתה להן חברה...ולא סתם חברה, חברה רצינית קשרים של 5 שנים!!

לא נראה לי אני מסוגלת לסמוך על מישהו בכלל..