לא חשבתי בכלל שאני אהיה בצבא בזמן כזה..
מלחמות נראו לי דבר כל כך רחוק, דברים מפעם,
הרי ראיתי את הלוחמים שלנו בפעולה, ילדים קטנים, זה היה נראה כמו משחק
כל הזמן היינו צוחקים על החבשנות
ובתור ילד קטן אתה אומר לעצמך, החיילים ילחמו והכל יסתדר
בלי לחשוב מעבר שמדובר כאן על חיים של אנשים
כשזה לא מדובר באנשים שקרובים אלינו או שמכירים אנחנו לא חושבים יותר מידי
מידי שבוע יש תאונות דרכים, יש אנשים שנהרגים, יש אנשים שמתים ממחלות..
ואנחנו... אדישים..
תמיד אני רואה את עצמי כילדה קטנה
ופתאום, אני חיילת, ומי שנלחם בשביל המדינה, כדי שאנחנו נוכל לישון בשקט, זה חיילים בדיוק כמוני, ילדים כמוני, אנשים שאולי אני מכירה
אמא אמרה "כל כך הרבה חיילים נכנסו, בדוק יהיו הרוגים"
ופתאום ההרוגים האלה הם לא חיילים
פתאום מאחורי החייל עומד שם,
עומד סיפור משלו,
הוא לפני הכל, בן אדם, ילד של אמא, ילד של אבא, חבר שלו וחבר שלה
רק בסוף חייל
כי הם הרבה יותר מחיילים שמגנים על המדינה...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
