מה אני אגיד..
הייתה לי פעם מחשבה שאנחנו מתים ברגע שמיצינו את עצמנו.. סתם כי קשה לי לחשוב שמישהו מת סתם בלי שום סיבה.
לא קשה לי..עצוב לי. חבל שמישהו ימות סתם ככה.
ולפחות אני מנסה להאמין שבן אדם מת ברגע שמיצה את עצמו.
פעם ניסיתי לחשוב שבן אדם מת ברגע שהוא מגיע לשיא האושר שלו.. אבל בן אדם שהתאבד ומת הוא לא בן אדם שהגיע לשיא האושר שלו.
אבל באמת עצם המחשבה שמישהו מת בלי שהספיק יותר מידי, בלי שנהנה, בלי שחווה חוויות? באמת? אנשים מתים סתם ככה?
אז ככה אני מנסה להאמין על עצמי..שאני אמות ברגע שאני אמצה את עצמי.
הרבה פעמים כשאני שומעת על אנשים שמתו אני נכנסת לפרופיל שלהם ומפשפשת.. לראות איך החיים שלהם היו אם הם הספיקו.
בכל מקרה..
אנחנו תמיד צמאים לעוד. אנחנו בעצם חיים במין מעגל כזה.. אנחנו תמיד צריכים לאכול שוב ולשתות שוב ולישון שוב. לקבל את הסיפוק של הגוף כדי להמשיך עם החיים שלנו.
וגם אותו דבר עם הנפש שלנו.
אנחנו רעבים..נאכל משהו ופתאום הוא יהיה הדבר הכי טעים בעולם ונהנה מכל טעימה ולגימה. וברגע שנשבע התאבון ירד ונהיה מסופקים לכמה שעות.
ואז שוב אחרי כמה שעות שוב נהיה רעבים.
אז כרגע אני קצת רעבה.. ואחרים שבעים
זה יהיה קצת רע להגיד שמנחמת אותי העובדה שסיפוק זה דבר זמני ומתישהו הם גם יהיו רעבים כמוני?
זאת אומרת אני לא לבד במצב הזה.
כי להיות לבד זה דבר נורא. לחשוב שרק לך רע. אבל כשלעוד אנשים רע ואתה לא היחיד.. זה מנחם.
אז אני מתנחמת בזה שיש עוד המון כמוני.
או שלא?
עריכה:
איך אפשר למצות את עצמינו אם תמיד אנחנו רוצים אחר כך עוד?
עריכה2:
אז לא מתים כשממצים את עצמינו כי זה לא אפשרי למצות את עצמינו.
אז מתי מישהו מת? זה אקראי? זה מכוון שדווקא הבן אדם הספציפי הזה מכולם מת?
מה אנחנו סתם קטנים וסתמיים בעולם הגדול הזה?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
