MAYBE,

לכל אחד יש את החיים הנפרדים שלו

אין לכולם זמן לדבר או כוח..

זאתי פה זאתי שם

פתאום כבר מרגיש לא נעים לשלוח הודעה או להתקשר

כי לה אין זמן ולה אין כוח כרגע והיא עסוקה

ואני מרגישה לבד..

איכשהו תמיד אני מגיעה למצב הזה, שאני מרגישה לבד

לא רוצה להרגיש לבד

בא לי לדבר כרגע עם מישהו ולעשות שיחת נפש

אז מה נסגר עם העולם..

ניסיתי לחשוב על זה, מה הופך בן אדם למיוחד

הרי כל אחד מיוחד, כל אחד שונה

אבל יש משהו באנשים שמבליט אותם יותר, או איך שהם מבטאים את הייחוד שלהם, לפחות..

פעם הייתי אומנותית

או לפחות חשבתי שהייתי אומנותית

ביסודי הייתי מציירת, לא הייתי מוכשרת כמו אחותי, אבל הייתי סבבה..

דווקא הייתי טובה ביחס לילדים בכיתה, תמיד בחרו בי בכל הדברים של האומנות,

זה היה הקטע שלי

לאט לאט הפסקתי לצייר והרגשתי לא מקורית, או לא מספיק טובה

שאני כבר לא מציירת יותר

אין לי חשק

ואז בכיתה ו' קיבלתי מצלמה, ובהתחלה סתם צילמתי, את עצמי, את החתול, את הכלבה,

לכל מקום שנסענו הבאתי מצלמה

משעמם לי, אני מצלמת, מתעדת

למי יש תמונות מהטיול? כולם ידעו ש-לי

אהבתי להצטלם גם,

הייתי מהנדחפים

גיל ההתבגרות נחת עלי, פתאום היה איכפת לי מכל מיני דברים לא חשובים

פתאום אני מסתכלת על התמונות במחשב, ושמה לב שהאף שלי כבר לא כזה קטן ואולי טיפה עקום, שלא יצאתי יפה, שהיא יותר רזה ממני

הסינונים מתחילים, לא אוהבת את התמונה הזאת,

מתפדחת מעצמי

באיזשהו שלב הפסקתי

גם כי חשבתי שאני לא כזאת טובה

גם כי לא אהבתי את איך שאני יוצאת

מל10 אלבומים, ל5, לאפס.. ואולי כמה תמונות בודדות, שגם אותם לא אהבתי

ככה הפכתי להיות מהאנשים שתמיד שנאתי, אלה שכשמוציאים מצלמה בורחים ומכסים את הפנים שלהם

וואי איך שנאתי אותם

פשוט לא כיף

והנה אני..