כמעט שלוש שעות. במרפסת שצופה אל הים המתחשך והסמוך - אולי מאתיים מטר של קו ישיר בינינו לבין קו הגלים הראשון. לעזאזל, אני חושב עכשיו ומתקשה להירדם. כמעט שלוש שעות ששוחחנו. פתאום. וכמה עוצמה הייתה בשיחה, כמה פורקן וכמה כניעה, כמה רצון להיפתח וכמה מחסומים, וכמה פחדים, וכמה רגשות אצורים. הדברים שגילתה לי על עצמה, על חייה, עד עכשיו אני הופך בהם בראשי, בלבי - נפעם. מה אני חש כלפיה? איני רוצה לנסח זאת לעצמי. מחר אראה אותה שוב במהלך היום כולו, ומחרתיים, וכך מדי יום בשגרה הזו שלנו, המחייבת מסכות. כך עד שהיא תטוס, או אולי?... האם היינו צריכים להיות אמיצים יותר הערב? האם היינו צריכים לנסות, להעז? זה עובי הימים, שמנע ממני, זו פלדת החולין. אבל אולי זו טעות, האיפוק, הריסון, ההכחשה - ומנגד, אולי אין זה אלא דמיון סרק.
יש למחוק את המילה הזו - אולי.
הלב צריך להיות מחושל יותר, לדעת שיחות כמו אלה, לדעת קירבה וניתוק כמו אלה ולמשוך קדימה, בדמעות, אבל לא של ייאוש, אלא של אנושיות.
וכמה רחוק, מצאתי, נמצא אני מקרבת לבו של אדם. וכמה קרוב.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
