ואיך כל פעם מחדש אני מופתע מאדישותה אלי - הידועה לי כבר. ואיך כל פעם מחדש אני מצליח לאבד עצמי לתוך מערבולות העוצמה, השנינות, וההומור שלה, כשהיא מדברת, כשהיא בולעת את העולם סביבה בשתי עיניה הגדולות ובחיוך הערמומי שלה. לפעמים, אני יכול להאמין שבעולם הזה, אפשר להשיג הכל, רק מתוך כוונה של ממש. לפעמים אני תופס עצמי לא מנסה בכלל לכוון למשהו של ממש. אבל איתה, הרי כיוונתי באמת, לפני כמה חודשים, וכמה קל לשכוח זאת, לחשוב שכל פעם זה מההתחלה. וכשאני מברר את העניין, אני יכול בפעם אחת לומר שלאורך זמן לא יכולנו להיות יחד, ובפעם אחרת אני יכול לומר לעצמי שרק צריך לרצות, שאם היא הייתה רוצה גם כן, הרי לא היה דבר מופלא מזה, ואני יכול לנשום את הריח שלה, או להחזיק שערה מראשה, ולדמיין אחרת. וישנה גם תשובה אחרת שאני שומע בי לפעמים, שפשוט צריך לתת לדברים להתרחש, ולא לחסום מהעולם להביא דברים חדשים ולא לדרוש ממנו אותה דווקא. ותשובות אחרות מגיעות גם כן. וכל מה שאני מנסה לומר פה, זה שקיימת תמונת מציאות מסויימת, שבה היא קיימת ואני קיים, והיא אינה מבקשת דבר ממני, ואני, בתוכי, מתקרב ומתרחק ממנה כמו גלים אל חוף, וזהו. ישנה התמונה הזו וכזה הוא ההווה.
אלא שדרך זו, של בחינה מבחוץ, היא ככל הנראה מה שמרחיק אותי מלהיות באמת עצמי. מבאמת לחוות את התמונה הזו, את ההווה. את ימיי.
ויותר מכל, חשוב היה לי להוציא כעת את הרגש למילים. אולי זה יעזור למישהו להבין משהו משלו.
לילה טוב.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
