היה משהו בשנות השמונים בארץ שפתאום מושך אותך אליו. היית אז ילד, והעולם היה שייך למבוגרים. הוא היה בעיניך פשטני מדי, המוסיקה הלינארית שעשו פה, הטלוויזיה השבלונית - ההנחייה הרשמית והתוכניות התמימות שהביאו לשידור. ובעיקר האנשים והמקומות, היה בהם משהו שמזכיר לך יום של שרב, משהו שהוא פתוח ונטול כל יומרה, עם מכנסיים קצרים וגופייה. החברה הישראלית היתה בעיניך צבועה בצבעים בסיסיים, כמו הטלוויזיה כבר של אותם הימים, אבל ללא שום בוהק. וידעת שזו חברה שרק השתקמה ממלחמות. אלה היו אנשים שראו וידעו מוות בטנקים ובתעלות ופתאום שבו הביתה, להקים משפחות וערים. בהינף אצבע הם בנו כל דבר וידעו לתקן כל דבר. הם ידעו להשתמש בכלים, להיות מועילים. הם הרי שרדו בקרבות בהרים, במדבריות, בשלגים. ככה ראית אותם, את המבוגרים של אז, את הדור של הוריך. הם היו הדור האחרון שידע באמת מהי מלחמה נגד מדינות שלמות. ולכן זה היה רק מובן שככה הם יבנו רחובות, משרדים וחנויות - במשיכת מברשת צבעונית נטולת כל צורך להרשים. העיקר שיהיה קצת צבע, כמו הצבע הכחול והאדום בו סימנו את כלי המטבח של הצבא. כך הבנת את העולם החובבני שבנו סביבך. ובתוכו גדלת אתה וחבריך, ממהרים לצבוע מחדש את הכל, לעטות שכבות של תחכום, של עתידנות. אתם מלאתם את שנות התשעים בהבטחה של שנות האלפיים, בעולם ממוחשב ומלא בברק מסנוור. הגדרתם מחדש את האופנה, את המוסיקה. שטפתם את הארץ בילדי ירח, במגניבות, בחופש נטול כל הקשר למלחמות שהיו פה פעם. כן עדיין הארץ נשטפה בדם, אבל הכללים השתנו, השתכללו. אתם ידעתם לגעת בקצוות, לרקום פרטי פרטים לכדי טעם של קידמה. אבל עכשיו כשהחלו שנות האלפיים, אתה מבחין איך הדור שלך מאבד בהדרגה את מקומו לטובת הדור הבא. והדור הזה, הבא, נראה לך אבוד כל-כך. עולם האפשרויות נעשה מגוון מדי עבורם, פרוץ ונטול כל חוש של מידה. אין בו את פריצת הדרך המכוונת שהוענקה לדור שלך. הדור שלך ידע לאן הוא מוביל את עצמו. והדור הבא, הדור שקובע את נוף התרבות של שנות האלפיים, נדמה לך מבולבל וחסר כיוון של ממש. מדי פעם אתה טועם מהמוסיקה שלהם, ולעתים יש בה ניצוצות שנוגעים לך. כן, יש לדור הזה שאחריך בקיאות רבה במגוון המוצע לו. יש ביניהם, בצעירים האלה של היום, מי שאימנו עצמם בהכרת המשובח שבמדיות השונות - והם אוחזים בידיעה מופלאה של הקלאסיקות של העשורים כולם, כולל אלה של הדור שלך, וכולל אלה של הדור שלהם. יש ביניהם כמה שמרשימים אותך ביכולת האגירה שלהם, ביכולת השגת המידע, בספרים, בסרטים, במוסיקה. ובכל זאת, אתה מוצא שהם מתקשים לתת אומדן לאיכות. מרוב תוכן הם איבדו את ספי הגירוי, לדעת מה נצחי ומה רגעי. ופתאום, הם והדור של הוריך, מקבלים בעיניך את אותה חד מימדיות, את אותה פשטנות. ודווקא לאחרונה, לרגעים, אתה יכול למצוא עצמך מתגעגע למשהו מהפשטות הילדותית של שנות השמונים, של דור הוריך - ואז אתה מקשיב ברשת לערוץ המוסיקה הישראלית משנות השמונים ומתמוגג. כמה על פני השטח היו המילים והלחנים, בגלוי כל-כך, רק שיהיה קצת צבע, וקצת שמחה בלב. זה כל מה שהם יכלו לשאוף אליו אחרי מה שהם ראו ומה שהם איבדו. אתה יכול לומר שהדור שלך ידע לצוד בחזרה את השנינות. אבל כשאתה חושב על הדור שלך, אתה מוצא שהוא היה יומרני מדי, שועט במלוא הכוח אל התנפצות לתוך שנת אלפיים ואחריה לחדול. ואז, בחצות, כשהתחלפה המאה, הוא מצא שהעולם ממשיך. שם הוא איבד את מקומו לדור של ילדים, שלחושיהם מוגש הכל, ללא הכלים להבין באמת.
[סליחה אם מישהו מאיזה דור מצא עצמו מקופח או פגוע. העניין נכתב בהכללה.]
בבלוג זה
בכל הבלוגים
