המסע להגשמת הייעוד האמיתי

ולכל אחד יש את העולם שלו. בבוקר בדרך לעבודה אספתי חייל לרכבי והיתה שתיקה. אחר-כך היא הופרה כי נזכרתי ממה מורכב עולמם של חיילים. אז שאלתי, כמה זמן עוד יש לו לשרת והאם הוא נוסע מדי יום ברכבת, וידעתי שפעם הייתי בדמותו, שהייתי בתוך מדים כשלו, ואיזה אזרח שאל אותי שאלות שכאלה ואולי גם הוסיף מה מקום עבודתו. כששוחחתי עם החייל הבוקר, הרגשתי שהוא אמור היה להיות מבוגר ממני, כאילו בתוכי נותרתי כל השנים האלה אותו תלמיד תיכון שחייו עוד לא התחילו באמת. החייל הביט על האובך האפרורי שעל פני הים, סמוך לתחנת הרכבת, ואמר שיש לו הרגשה שזה יהיה יום מדכא. הצטערתי שאמר כך על יומו שלו. אחרי שהוא יצא מרכבי סברתי שחייו אינם פשוטים, עפ"י דיבורו, עפ"י שתיקתו. ואחר-כך התנהלו השיחות הרגילות בעבודה, כל אחד והמעגל שלו, עם דירתו החדשה, עם ילדו החדש, עם הספר שהחל לקרוא, עם הסרט שראה אמש, עם ההרצאה שהעביר לקהל שלו. ובערב, ביקור השבעה - כניסה לביתו, למציאות שלו, לאובדן שלו. ומשם לבקר אותה בבית אבות, והיא כבר אינה מתקשרת במילים, ופתאום מצאתי עצמי מאכיל אותה את ארוחת הערב, כפית אחר כפית, וכשהלכתי משם, רק הרגשתי איך היא נשארת בתוך ההווה הזה שלה. ועם כל שיחת טלפון אני מזכיר לעצמי שמולי אדם אחר מהשאר, שיומו עבר עליו כך וכך, ולרגע אני מנסה לחשוב על כל אלה, על הזמן האחד שאנו חולקים, על אותן השניות שעוברות באחת אצל כולנו - ועולה בי הערכה רבה, שהם עוד מצליחים לאחוז את עולמם ולא מרפים.

שמתי לב שאני פשוט לא מבין אנשים. כלומר, מה באמת גורם להם להתנהג כמו שהם מתנהגים. ונדמה שאני נזהר בהם מאוד, כמו היו כדי חרסינה, שנגיעה אחת בהם עלולה לנפץ אותם לאלפי רסיסים, או לגרום להם לכעוס, או לפחוד, או לומר משפט כל-כך לא צפוי. אולי משום כך אני יכול למצוא עצמי בוהה בהם ברצינות נוראה כזו, מהופנט בנסיון הבלתי אפשרי לפגוש גם את נשמתם. וקורה, בפרט עם אנשים חדשים, שדפוסי התנהגותם השונים משלי - ושצורמים בעיניי - נראים לי בתחילה כספיחים של אישיותם, ורק לימים, אני קולט ומסכים להודות שכך הם מטבעם, שאותה התנהגות חורגת מהתנהגותי שלי, אינה מבוימת על-ידם לצורך כלשהו - הם באמת שונים ממני עד כדי כך. ובכל זאת, כולנו מצליחים לדבר כאילו היינו אדם אחד. אני חושב שהייתי שמח מאוד אם פתאום כולם היו משילים מעליהם את אותן התנהגויות שונות משלי ומגלים לי שהם רואים את העולם בדיוק כמוני ורוצים מהחיים את אותם הדברים שאני רוצה בעצמי.

[במאמר מוסגר: כולנו אכן ניצוצות של אותו אדם]

היה משהו בשנות השמונים בארץ שפתאום מושך אותך אליו. היית אז ילד, והעולם היה שייך למבוגרים. הוא היה בעיניך פשטני מדי, המוסיקה הלינארית שעשו פה, הטלוויזיה השבלונית - ההנחייה הרשמית והתוכניות התמימות שהביאו לשידור. ובעיקר האנשים והמקומות, היה בהם משהו שמזכיר לך יום של שרב, משהו שהוא פתוח ונטול כל יומרה, עם מכנסיים קצרים וגופייה. החברה הישראלית היתה בעיניך צבועה בצבעים בסיסיים, כמו הטלוויזיה כבר של אותם הימים, אבל ללא שום בוהק. וידעת שזו חברה שרק השתקמה ממלחמות. אלה היו אנשים שראו וידעו מוות בטנקים ובתעלות ופתאום שבו הביתה, להקים משפחות וערים. בהינף אצבע הם בנו כל דבר וידעו לתקן כל דבר. הם ידעו להשתמש בכלים, להיות מועילים. הם הרי שרדו בקרבות בהרים, במדבריות, בשלגים. ככה ראית אותם, את המבוגרים של אז, את הדור של הוריך. הם היו הדור האחרון שידע באמת מהי מלחמה נגד מדינות שלמות. ולכן זה היה רק מובן שככה הם יבנו רחובות, משרדים וחנויות - במשיכת מברשת צבעונית נטולת כל צורך להרשים. העיקר שיהיה קצת צבע, כמו הצבע הכחול והאדום בו סימנו את כלי המטבח של הצבא. כך הבנת את העולם החובבני שבנו סביבך. ובתוכו גדלת אתה וחבריך, ממהרים לצבוע מחדש את הכל, לעטות שכבות של תחכום, של עתידנות. אתם מלאתם את שנות התשעים בהבטחה של שנות האלפיים, בעולם ממוחשב ומלא בברק מסנוור. הגדרתם מחדש את האופנה, את המוסיקה. שטפתם את הארץ בילדי ירח, במגניבות, בחופש נטול כל הקשר למלחמות שהיו פה פעם. כן עדיין הארץ נשטפה בדם, אבל הכללים השתנו, השתכללו. אתם ידעתם לגעת בקצוות, לרקום פרטי פרטים לכדי טעם של קידמה. אבל עכשיו כשהחלו שנות האלפיים, אתה מבחין איך הדור שלך מאבד בהדרגה את מקומו לטובת הדור הבא. והדור הזה, הבא, נראה לך אבוד כל-כך. עולם האפשרויות נעשה מגוון מדי עבורם, פרוץ ונטול כל חוש של מידה. אין בו את פריצת הדרך המכוונת שהוענקה לדור שלך. הדור שלך ידע לאן הוא מוביל את עצמו. והדור הבא, הדור שקובע את נוף התרבות של שנות האלפיים, נדמה לך מבולבל וחסר כיוון של ממש. מדי פעם אתה טועם מהמוסיקה שלהם, ולעתים יש בה ניצוצות שנוגעים לך. כן, יש לדור הזה שאחריך בקיאות רבה במגוון המוצע לו. יש ביניהם, בצעירים האלה של היום, מי שאימנו עצמם בהכרת המשובח שבמדיות השונות - והם אוחזים בידיעה מופלאה של הקלאסיקות של העשורים כולם, כולל אלה של הדור שלך, וכולל אלה של הדור שלהם. יש ביניהם כמה שמרשימים אותך ביכולת האגירה שלהם, ביכולת השגת המידע, בספרים, בסרטים, במוסיקה. ובכל זאת, אתה מוצא שהם מתקשים לתת אומדן לאיכות. מרוב תוכן הם איבדו את ספי הגירוי, לדעת מה נצחי ומה רגעי. ופתאום, הם והדור של הוריך, מקבלים בעיניך את אותה חד מימדיות, את אותה פשטנות. ודווקא לאחרונה, לרגעים, אתה יכול למצוא עצמך מתגעגע למשהו מהפשטות הילדותית של שנות השמונים, של דור הוריך - ואז אתה מקשיב ברשת לערוץ המוסיקה הישראלית משנות השמונים ומתמוגג. כמה על פני השטח היו המילים והלחנים, בגלוי כל-כך, רק שיהיה קצת צבע, וקצת שמחה בלב. זה כל מה שהם יכלו לשאוף אליו אחרי מה שהם ראו ומה שהם איבדו. אתה יכול לומר שהדור שלך ידע לצוד בחזרה את השנינות. אבל כשאתה חושב על הדור שלך, אתה מוצא שהוא היה יומרני מדי, שועט במלוא הכוח אל התנפצות לתוך שנת אלפיים ואחריה לחדול. ואז, בחצות, כשהתחלפה המאה, הוא מצא שהעולם ממשיך. שם הוא איבד את מקומו לדור של ילדים, שלחושיהם מוגש הכל, ללא הכלים להבין באמת.

[סליחה אם מישהו מאיזה דור מצא עצמו מקופח או פגוע. העניין נכתב בהכללה.]