המסע להגשמת הייעוד האמיתי

מה שכל-כך משמח, זו המחשבה, שגם אותה ברכו לקראת ראש השנה כל-כך הרבה חברים וחברות שלה - שבשנה, הזו החדשה, היא תפגוש את המיועד לה ותתחיל לצעוד אתו יחד עד הסוף.

ובכל זאת חבל על הימים שאבדו לנו. נכון, אפשר לומר שלא, שאולי נדרשו לנו השנים האלה לחוד, מבלי שהכרנו. מצחיק יהיה לגלות פעם עד כמה היו מעגלי חיינו משיקים אלה לאלה בתקופות השונות. הזמן לבד שינה אותי. החבטות שהחיים חבטו בי לא פעם, כנגד הקלפים המנצחים והתהילות, אולי הייתי צריך את כל זה, כדי לדעת משהו עמוק על העולם, כדי לדעת לפלס בו דרך שהיא שלי. את יודעת, כלפי חוץ אי אפשר להבחין מה נצר אדם בחייו. לפעמים כשאדם חדש פוגש אותי אני מרגיש שהוא מגלה בי דמות אחרת לגמרי מאשר אני באמת - אפילו שאולי אין דבר כזה, האני האמיתי, או לפחות איני יכול להגדיר אם הוא בדיוק כזה או אולי קצת אחרת.

רציתי לכתוב לך על המרחק שאולי אף גדל בינינו. כל השנים המתנתי לך. היום כבר קשה לומר כמה פעמים האמנתי שזו היית את, ביניהן, אבל לא. את לא היית אחת מהן. כמה קל היה לי להאמין, לשגות, להיקסם בקסם התעתועים. כי אמרתי שאין לדעת כיצד תהיי. ומדי פעם הבנתי שבודאי תחזיקי בתכונות מסויימות ובתפיסת חיים מסויימת, ולא תהיי כמו אלה האחרות. את יודעת כמה מילים כבר כתבתי לך? כמה דפי יומן יושבים משורבטים במגירות? איך בכל מקטע תמיד היה המשפט האחרון כורך את שנינו במהירה, רק עוד מעט, רק עוד מעט וניפגש. כמה שנים של יחד החמצנו? כמה זכרונות יכולנו לצבור במשותף? ובתקופה האחרונה נדמה שכאילו סרתי משנינו, שפשוט אמרתי, בלי לנסח זאת במפורש, שאין לי מושג איך נבין כיצד להיפגש. כמו תמיד, זה יכול להפתיע, מחר, מחרתיים, ופתאום הכל יהיה שונה לגמרי, והמילים האלה יהיו רחוקות ובלתי ברורות עוד. אבל את חושבת שאנחנו כבר מוכנים לזה? להיפגש לפתע מחר. להתחיל את האביב הזה יחד? אם כן, נצטרך הרבה סבלנות והמון רצון משותף לתת לדברים להתמשך, לא להדוף מייד, לא להירתע מהאפשרות. כי ככל הנראה, כרגע שנינו מכילים כל-כך הרבה ואולי מפחדים שהשני לא יהיה שם מספיק זמן כדי להבין הכל. האם מזה אנו נרתעים? כשאני כותב את המילים האלה, אני מרגיש את קיומך. אני מרגיש שאת שם. נצטרך הרבה כוח כדי להיות יחד, אחרי כל השנים האלה, אחרי הבדידות הזו שתמיד התעטפה באנשים. נזדקק לאורך רוח. ויקלו עלינו המבטים, המילים, המגע, הידיעה שנועדנו. אנחנו נדע. ניקח נשימות ארוכות, כי אחרת לא נוכל להכיל את שנינו יחד. אני עוצם את עיניי כדי לחדד את ידיעת היחד אתך. אני רואה אותך נכנסת לדירה הזו, מפיחה קסם רענן בחדרים, ואני מביט ברצועת התיק שלך. התיק הזה, שעלייך, יש לי כלפיו חיבה של ממש, שהוא שלך, שהוא קיים, שהוא עושה אותך למציאותית, לקיימת. ושוב אני מתרכז רק בך, ומסלק ממחשבותיי את שאר בני האדם. זה לא קל, כי הם הודפים לחזור ולשוב. אני מרחיק את כולם מדמיוני כעת, ומתאמץ להתקרב אלייך. המרחק בינינו רחוק, והוא מרחק האמונה של שנינו בעצמנו. אבל אולי רק כך נתחיל לגשר בינינו, כשנתעקש לדמות את המרחק מצטמצם, כשניזכר כמה פלאי זה יהיה.

[בקע במחיצה שהתעבתה] 

ואיך כל פעם מחדש אני מופתע מאדישותה אלי - הידועה לי כבר. ואיך כל פעם מחדש אני מצליח לאבד עצמי לתוך מערבולות העוצמה, השנינות, וההומור שלה, כשהיא מדברת, כשהיא בולעת את העולם סביבה בשתי עיניה הגדולות ובחיוך הערמומי שלה. לפעמים, אני יכול להאמין שבעולם הזה, אפשר להשיג הכל, רק מתוך כוונה של ממש. לפעמים אני תופס עצמי לא מנסה בכלל לכוון למשהו של ממש. אבל איתה, הרי כיוונתי באמת, לפני כמה חודשים, וכמה קל לשכוח זאת, לחשוב שכל פעם זה מההתחלה. וכשאני מברר את העניין, אני יכול בפעם אחת לומר שלאורך זמן לא יכולנו להיות יחד, ובפעם אחרת אני יכול לומר לעצמי שרק צריך לרצות, שאם היא הייתה רוצה גם כן, הרי לא היה דבר מופלא מזה, ואני יכול לנשום את הריח שלה, או להחזיק שערה מראשה, ולדמיין אחרת. וישנה גם תשובה אחרת שאני שומע בי לפעמים, שפשוט צריך לתת לדברים להתרחש, ולא לחסום מהעולם להביא דברים חדשים ולא לדרוש ממנו אותה דווקא. ותשובות אחרות מגיעות גם כן. וכל מה שאני מנסה לומר פה, זה שקיימת תמונת מציאות מסויימת, שבה היא קיימת ואני קיים, והיא אינה מבקשת דבר ממני, ואני, בתוכי, מתקרב ומתרחק ממנה כמו גלים אל חוף, וזהו. ישנה התמונה הזו וכזה הוא ההווה.

אלא שדרך זו, של בחינה מבחוץ, היא ככל הנראה מה שמרחיק אותי מלהיות באמת עצמי. מבאמת לחוות את התמונה הזו, את ההווה. את ימיי.

ויותר מכל, חשוב היה לי להוציא כעת את הרגש למילים. אולי זה יעזור למישהו להבין משהו משלו.

לילה טוב.