הפרוצדורה פשוטה - מכניסים את "ברווז הגומי" (ספקולום) ודרכו מזריקים את הזרע ישירות לחלל הרחם. "יש לך מעבר חלק", הרופא המעודד,
 ואני והחצי בטוחים שזהו, נגמר. הכול הרי היה כל כך נכון ומתאים ומוכן.. ואז הרופא אומר לשכב עוד 10 דקות, ויוצא מהחדר.

10 דקות חולפות להן במהירה (ככה זה כשחוגגים את סיום התהליך) ו-זהו. עוד דבר מאחורינו.

עכשיו מתחיל העינוי הסיני האמיתי שאני כול כך אוהבת - 14 יום עד לבדיקת הבטא... (או הדימום, שיבטל כל צורך לעשות את הבדיקה...).

אז זרענו בדמעה, וקיוונו לקצור בשמחה. הימים האלה עוברים כמו מסטיק ששמו בו יותר מדי גומי.
עוד יום.. ועוד יום... אני מנסה לחפש סימנים - ונאדה.

מנסה להתרכז בעבודה - ולא ממש מצליחה. כל הזמן מחפשת לדעת מה אני אמורה להרגיש.

לוחצת על החזה,
מפשפשת בבטן,
מכריחה את עצמי להרגיש שהחזה גדל ושיש איזה כאב בלתי מוסבר באזור של הרחם, איפה שהוא לא נמצא.

הימים עוברים בעצלתיים, והרי כל הנתונים היו מזהירים - רירית שעלתה יפה למרות האיקקלומין
(למתחילות: איקקלומין ורירית עבה הרבה פעמים לא הולכים ביחד.
לפעמים נותנים תמיכה לרירית כשמטפלים באיקקולומין, או, שאם רואים שזה לא עוזר - עוברים לזריקות),

זרע שהושבח יפה, לפי מה שאומרים הרופאים (וכאן נשאלת שאלת השאלות: להאמין להם? ) ואופטימיות זהירה, בעיקר של החצי.
ואני? אני הרי לא נזקקת לכלום, והיה זקיק יפה והכול.. אז.. למה לא בעצם?

 אז זהו. שלא.

אני לא צריכה אפילו לעשות בטא.
הדימום מגיע ואומר את זה בזרימה קולחת. לא צריך מילים,

לא צריך מספרים כתובים בשחור על גבי לבן או בכחול על גבי עמוד התוצאות באתר האינטרנט. זהו.

כישלון ראשון של טיפול שני. אין דבר, הרי לרוב האנשים זה לא מצליח בפעם הראשונה, נכון?
<אז למה הדמעות האלה, לעזאזל? זה הרי לא שאני.. לא כמו כולם...>

זהו. עכשיו כבר היה ברור לי, ולחצי, שזה לא הולך להיות כל כך פשוט.

 סיימנו טיפול אחד בכישלון, וקדימה - אפ אפ.. מהר-מהר, אל הכישלון השני: אז הרופא הגדיל את המינון של האיקקלומין, מכדור אחד ביום לשניים.
זה חייב לעבוד, נכון?
אם כדור אחד גייס לי זקיק כזה יפה וחמוד וגדול, תארו לעצמכם מה יעשו שני כדורים ביום.. לא אחד, שניים!

אז אני לוקחת שניים, ותופחת (פי) שלושה, אבל מה לא עושים בשביל המטרה המקודשה? ואני הולכת למעקב זקיקים, כל יומיים, כמו ילדה טובה,
ונדקרת בוריד האחד המסכן שיש לי, למרות שהוא כבר מאיים להתפוצץ, ולא אכפת לי מכלום, אני לא מרגישה את זה אפילו, כי הנה,
זה או-טו-טו קורה... ואז אני מגיעה למעקב זקיקים - וכלום לא קורה.. התוצאה אותה תוצאה: מיליון זקיקים בשחלה ימין, מיליון ואחד בשחלה שמאל,
 ואף אחד, אפילו לא אחד מהם, מתעתד לבייץ בזמן הקרוב, וכנראה שגם לא בעוד דור וחצי.

עוד כמה ימים של מעקב מספיקים לרופא ולי כדי להבין, שאין השפעה. משהו שם לא עובד. הפקודות למוח לא עוברות,
יש קצר בין כל המערכות. שקע ותקע - שלא מתחברים. הלאה. מה עכשיו? אה. עכשיו עוברים ל...זריקות! 

זהו. אז הוחלט לעבור לזריקות.. זריקה ישירה של ההורמונים שאמורים לגרות את השחלות להגדיל את הזקיקים.
צריך להיות מאוד זהירים עם המינונים של הזריקות האלה, כי אפשר להגיע לתגובת יתר - ממש כמעט התפוצצות של השחלה,
שיכולה להביא להצטברות של כמות אדירה של נוזלים בבטן, עד כדי אשפוז, ניתוח ושלא נדע מצרות.. אויי לאן הגענו אלוהים.. כבר התבלבלתי..

בקיצור- מתחילים בנמוך - 4 ימים של 75 יחידות. לא סופרת את הזריקות בכלל. לא מדגדג. המטרה מקדשת, עדיין.

אחרי 4 ימים בודקים - הופה.. יש עלייה גדולה מדי ומהירה מדי בהורמון הזה, אסטרוגן, שיכול לגרום לגירוי היתר הזה. אז מורידים מינון.
ו-יפה. הכול צונח. י. אז אין גירוי יתר,  האסטרוגן (או בכינויו המוכר יותר בעגת הלא פוריות - E2), בתגובה, רוצה להראות שהוא חי ונושם,
אז הוא בועט.
 תופס את מקומו של זה שאמור לבעוט בי בבטן עוד 8.5 חודשים. הוא קופץ לרמות היסטריות, והרופא שלי נבהל.

רוצה להפסיק את הטיפול.
הבריאות שלי יותר חשובה לו מלגרום לי להרות. אולי בצדק. אחרת אולי לא יהיה למי לגרום להיכנס להיריון. .
אני לא רוצה לוותר, ומגיעה אליו עם רעיון מהפכי - אולי נעשה צילום רחם????
והרופא מהנהד בראש ומוציא הפניה ויאלה לצילום.

קבעתי טור להיות ראשונה המליצו לי לקחת כדור נגד כאבים שיעזור( ואני בראש כדור נגד כאבים? למה זה כואב?),

מגיעים כמו ילדים טובים אני והחצי ואימא משתתפת גם ותומכת לא יודעת מה הייתי עושה בלעדיהם,

אני נכנסת לחדר ויש שם מיטה קשה ומלא אורות ומכונות לא מובנות ואני ..שוב מתפשטת .... ושוכבת לי ככה ("בנוח" )עם הרגלים פתוחות,
והנה זה מגיע כאילו משום מקום הרופא מכניס שם את הברווז ופותח כמו שמרימים אוטו על ג'ק,
לשם מוזרק חומר סגול כזה כמו יוד והאחות מצלמת ב א.ס מהבטן

והכול זורם שם לפחות ממה שהבנתי ואז הרופא מנסה לבדוק את החצוצרה שלי מצד ימין ואני מתפטלת מכאבים ולא מבינה מה...
ומצד שמאל אותו דבר ואז זה נגמר עבר רק 3 דק' של כאבי נצח וזה נגמר..
הרופא מביט אלי ואני אליו והוא אומר שהחצוצרות שלי סתומות..

אוקיי אני מבינה שזה לא משהוא טוב בדרך כלל סתום זה לא טוב, בלי הרבה הסברים יש לי שני אופציות או הפרייה חוץ גופית או ניתוח...!!!!
אז ניתוח זה מסובך וזה עלול לחזור ולהסתם שוב, גם רק עוד חצי שנה טור וחצי שנה אחרי אסור לנסות להכנס להריון וזה לא בשבילי אני הרי רוצה עכשיו..
 אז "אולי נלך לשאיבה?" אני לא מאמינה שאני שומעת את עצמי אומרת את זה.

26