אני עוד ילדונת קטנה ותמימה שמאמינה שילדים עושים באהבה או שלא עושים בכלל...

 אני מבינה שאני יכולה להגיע אוטוטו למצב של שאיבת ביציות, שלב שאני אמנם קראתי עליו והבנתי אותו, פחות או יותר,
אבל רגע.. מהיום למחר? הפרופסור אומר שבגלל שיש לי גם את הפוליציזם ההיסטרי(שחלות פולצסטיות), גם את תגובת היתר וגם החצוצרות סתומות
 לא צריכה להיות בעיה לקבל את האישורים.

 את כל הפרוצדורות הדרושות של חתימות על טפסים שאני לא מבינה ממש מה כתוב בהם אני כבר עושה, ליתר ביטחון.
אבל למחרת הוא מודיע שאין אישור מהועדה (חבורה של אנשים שיושבת ומחליטה למי יהיו ילדים ולמי לא חוצפה..). פוס. עצור משחק.
אני מבינה שכנראה נצתרך לעשות זאת באופן פרטי ולשלם הון תועפות אבל מה זה לעומת הידיעה שבקרוב אחבוק את הילד שלי
בזרועותיי...

זהו, אז החלטתי לקחת עוד נשימה, ללמוד קצת את הנושא ו, כמו שאומרים אצלנו, הלא פוריות, בעגה - "לעלות כיתה".

אני עוברת לפורום שבו יש בנות יותר מנוסות, שאיתן אוכל להתייעץ, קוראת באתרים של מכוני IVF
(לעולם לא אזכור מה אומרות האותיות האלה - IVF, IUI... אני רק יודעת שיש שם הרבה "איי" = כאב, בעיקר כאב נפשי כזה, של אחת "פגומה"...),

 ולקינוח - רואה באינטרנט את הסדרה בת 3 הפרקים - "המבחנה", כדי להיכנס עם בחורה אחרת אל תוך חדר הניתוח בזמן השאיבה ולהבין אחת
ולתמיד מה בדיוק קורה שם. זה אולי יישמע מצחיק, אבל אני הכי פוחדת מההרדמה,
 כי מה אם לא אתעורר? מי שיודע ושומע צוחק עליי,

אבל זו אני, והפחד שלי, אותו פחד שיעלה כאן גם בהקשרים אחרים, ממש אוטוטו.
אז... מתחילים טיפול חדש, והפעם - מאוד בזהירות.
מינונים נמוכים, כדי לא להגיע שוב לתגובת יתר.
לאט לאט מתקדמים אל היעד. הרבה זקיקים גדלים להם, והרירית מתעבה מצוין יחד איתם.

 מגיע רגע שבו הרופא צריך להכריע אם לתת לך אוביטרל, שעדיף מבחינת העוברים, אבל ממש לא עדיף במקרה של חשש מגירוי יתר,
או דקפפטיל, שמונע את הסכנה מהגירוי. הכול תלוי בבדיקת ה-E2 הבאה.
וה-E2 שלך, כמו תמיד, גבוה מדי. אבל בכול זאת יאלה מזריקים אוביטרל. (איזה כיף לבטן שלי),

אז אני צריכה להזריק גם גונאל F - לזקיקים, גם צטרוטייד, כדי למנוע ביוץ, וגם דקפפטיל, כדי למנוע גירוי יתר אבל להבטיח את הבשלת הביציות.
 סמטוחה שלמה.
הבטן שלי כבר נראית כמו מסננת נפוחה ביום רע במיוחד. אבל - אני זוכרת - הכול למען המטרה...

כל הזריקות צריכות להיעשות פחות או יותר באותה שעה. תמיד עשיתי בערב. והנה, מגיע יום שבו יש לי איזה אירוע משפחתי,
שאני חייבת להיות בו, אבל מה עושים? איך תזריק? האימא המתוקה שלי מתנדבת לעזור.  אז לפני האירוע נפגשנו אצל אימא ואבא בבית ואני יושבת
לי בסלון מנסה להבין מכול הערכה איך ומה לערבב, עד עכשיו הזרקתי במין סוג של עט מיוחדת שהכול בה היה מוכן אבל הפעם זה ממש מזרק
עם בקבוקון קטן לעירבוב שיהיה מעניין, בנוסף ישנם שני מחטים אחת לשאיבה של החומר מהבקבוקון ואחת להזרקה נחמד לא?
אני מתחילה לחבר את החלקים דוקרת את הבקבוקון ואוף נשפך הכול.. מה אני יעשה אני צריכה להזריק ואין לי עוד ערכה אצל ההורים רק בבית
אז אני מרימה טלפון לחצי החמוד שמיד נחלץ לעזרתי ואמר אני יביא לך עוד ערכה לאולם ..

.  אז אנחנו יושבות אני ואימא כמו ג`אנקיז בשירותים, מצד אחד אימא מחזיקה את הדלת כי בכול זאת זה לא מראה מלבב להכנס לשירותים
ולראות משהי מזריקה לעצמה (ישר עולה בראש סיטואציה לא טובה) ומזריקים. חשוב לציין שדברים  כאלה רק בנות לא פוריות יכולות לעבור...

והמחט לא נכנסת אז דקרתי שוב  בקושי רב את הבטן וזה כואב אבל...

וכך חולפים הימים, הכול מתקדם בסדר, והנה מגיע יום השאיבה.

אנחנו  מגיעים לבית החולים בצוות מלא אני החצי ואימא, בודקים לי חום ולחץ דם כדי לוודא שלא תתעלף מהתרגשות,
נותנים לי את החלוק המצחיק הזה, שאני תמיד לובשת הפוך, ואת הכובע העוד יותר מצחיק - כובע אמבטיה מבד..

 מי שמע על המצאה כזאת? והכי גדול - הגרבליים - שזה שילוב של גרביים ונעליים מבד, ועם כל התחפושת הזאת שולחים אותי לתוך חדר הניתוח.

 שם צוות של מיליון רופאיות, (שזה שילוב של רופאות ואחיות), מסבירים לי מה הולך לקרות, 
אני שוכבת על מיטה ושוב התנוחה האהובה עלי עם הרגליים
למעלה ואז שמים לי מסכת חמצן, אחות אחת קושרת את הרגליים ואחרת את הידיים,
אח אחד מזריק חומר כולשהוא לוריד החמוד שלי וכאילו נחמד,
 ואומרים לי שעוד מעט אני ארדם.. כנראה שהם צודקים, כי אחרי חצי שעה בערך אני מתעוררת , וזהו.
אני אחרי... והבכי לא מחזיק יותר ומתפרץ
ממש מתפרץ והחצי ואימא חושבים שמשהוא לא בסדר אבל הכול בסדר. .

וואלה, אני אחרי זה. כל כך פחדתי ופתאום אני מוצאת את עצמי ערה ומחייכת,
כשהחצי מלטף לי את השיער ומחייך חיוך של השתתפות.
 ממש כמו ב"מבחנה". אני מרגישה גיבורה לרגע, 15 דקות של תהילה, ושואלת את השאלה הצפויה ביותר "כמה"?.
לקולי מתגנב חשש.
מה אם לא היה מה לשאוב? מה אם היה אבל לא מספיק? כל השאלות האלה מספיקות לעבור לי בראש,
לפני שאני שומעת את התשובה: נשאבו 29. וואו. וואחד פריון היה לך, חבל רק שזה לא בא טבעי..

טוב, ומה הלאה? עכשיו את צריכה לשכב אצלנו בביה"ח איזה שעה, שנראה שאת בסדר - אוכלת, שותה ובהכרה,
ואז אני הולכת לשירותים (צריך, אחרי כל כך הרבה זמן ולחץ...) ו-הולכת הביתה. "מחר תתקשרי לשמוע כמה ביציות הופרו".
"אם בכלל" - אני אומרת לעצמי, אבל לא משתפת במחשבות הפסימיות שלי אף אחד הפעם.
רק החצי שכבר מכיר אותי יודע שהן עוברות לי בראש.
יאללה. הולכים לחגוג קצת - קונים גבינות שמנות לערב, הרי מאז תחילת הטיפולים לא עשינו ערב שקט לשנינו תמיד זה למען הביוץ,
  זהו, מחר היא אומרת האחות תדעו מה נהיה, אם הזרע והביצית שלכם בכלל אוהבים אחד את השני. הרי גם על מקרים כאלה כבר שמעתם...

26