אחרי הביקור אני מתקשרת נרעשת לחצי. "נראה לי שהרסתי לנו", אני אומרת, והוא מנסה להרגיע,

למרות שאני שומעת קצת אכזבה בקולו, כאילו אומר לי "את לא יכולה להתאפק קצת? לשמור לנו על העוברים?".

אני מבטיחה ללמוד לקח. השבועיים הבאים עוברים במתח - בשבוע הראשון אני ממש מרגישה בהיריון - החזה מתנפח, הבטן גם,
תחושת רעב בלתי מוסברת וצורך לאכול דברים שמזמן כבר לא אכלתי. החצי מדבר לעוברים שבבטן, וכולו אופטימי.

אבל אני - סקפטית. לא רוצה להיות אופטימית כדי לא להתאכזב. כאילו יודעת שזה לא זה. התיאוריה שלי אומרת
 שאישה מרגישה כשהיא בהיריון,  ולא משנה כמה הרופא אמר לי שאני טועה. ואני לא מרגישה שזה זה.
 ובאמת - בשבוע השני הכול כאילו חוזר לקדמותו,
ומחפשת שוב...

 
אני מדברת על
סימנים האלה שמשגעים כל אישה בתקופת ההמתנה.
הכאב החד הזה בשחלות פתאום,
החום הבלתי מוסבר
הדקירות בחזה
הכתמים הורדרדים או החומים...
כל אלה סימנים
שלא מעידים על כלום.
 
הם יכולים להעיד על כן
הם יכולים להעיד על לא
והם יכולים להעיד על סתם איזה וירוס שחלף באזור.
מבחינתי הם יכולים גם להעיד במשפט של קצב...

אבל אין אישה שיכולה להתעלם מהם
למרות שהם לא מעידים על כלום.
 
ואני תוהה - איך אפשר לא להתעלם משום דבר?...

ואני שוב פונה לאלוהים שאני בטוחה שנמאס לו לפעמים
עשה לי סימן של מתי
עשה לי סימן שהפעם, אולי..

איתות קל, משב של רוח
שאדע מתי אוכל כבר לנוח
 
המסע ארוך, הדרך מתפתלת
ואני מוצאת את עצמי מתפללת
אל אל לא נודע, אל גופי הגשמי
מנסה להבין כאן מי נגד מי
 
ממשיכה עוד כברת דרך ועוד
לרגע עוצרת כי חייבים לעמוד
מרכינה את הראש אל אדמה לחה
מותר לך, זה בסדר שאת בוכה...
 
ואז מרימה את הראש והמבט
מתחילה בחשש לפסוע לאט
עוד גבעה, עוד מכשול משאירה מאחור
לא בטוחה אם אפשר כבר יהיה לחזור
 
עוד תקווה, עוד אמונה וסימן
שהפעם הגעת, זהו, את כאן
ואז עוד סימן הפוך מתקבל
כן, גם הפעם הצלחת.. (לקבל..)
 
לו היה לי סימן יחיד ומיוחד
שיראה לי כמה רחוק עוד אצעד
הייתי מדלגת את כל הדרך שנותרה
אך סימן כזה אין, ואני עדיין מחכה...

טוב, אז התברר שהתחושות שלי כאילו זה נגמר היו מוטעות, ממש לפי הספר - של אלה שחשבו שאין היריון, ויתרו עליו,
ודווקא פתאום קרה מהפך כזה,
 והיו שני פסים למרות שחשבתי שדמיינתי ,

אז היו כל מיני סימנים, שאני פירשתי כלא, וזה היה יום לפני שהייתי צריכה לעשות בטא.

 כמובן שיומיים קודם כבר שלחתי את האיש לקנות בדיקה ביתית, כדי שתהיה בבית, למקרה שהכתמים לא יהפכו למחזור,
כדי שאדע להכין את עצמי ליום בדיקת הדם. ואכן, קנה האיש שתי בדיקות (היה במבצע...;-))

והן הושמו בארון אחר כבוד. כבר לא היתה לי תקווה.
אבל לא יכולתי שלא לעשות את הבדיקה. וכך, לפנות בוקר  היה לי חלום.
בחלום ראיתי את מקל הבדיקה, והיו עליו... נכון... היו עליו 2 פסים ברורים.

התעוררתי מהחלום ומהשעון המעורר (7:30 בבוקר (!!), השעה שבה אני קמה כדי לשים את התמיכה,
כי צריך לשכב איתה חצי שעה לפחות כדי שלא הכול ינזל החוצה. 
נכנסתי לשירותים בחיל ורעדה, עוד לא יודעת אם לעשות או לא. אבל הייתי חייבת לעשות.

לא הייתי מצליחה לתפקד אחר כך, בטח שלא אחרי החלום הזה.. אז התיישבתי על האסלה, עשיתי מה שעשיתי לתוך כוסית הפלסטיק
(לא, זאת לא בדיקת זרע ;-))
ושמתי בתוכה את המקל, בלי הרבה תקוות. ואכן בשניות הראשונות לא ראיתי כלום...
 
הייתי בטוחה שאשר יגורתי בא לי אבל ניחמתי את עצמי שידעתי את זה מראש, שזה לא חידש לי דבר.

 אחרי כמה שניות נוספות שנדמו לי כמו נצח
 (ולא, לא חלפו יותר מ-10 דקות שלאחריהן אסור לסמוך על תוצאות הבדיקה :-))

 פתאום ראיתי משהו לא מוכר על המקל.
ניערתי את ראשי, כמו שעושים בסרטים המצוירים, אבל זה עדיין היה שם... פס נוסף,
חלש יותר מפס הביקורת, אבל פס!! האם יכול להיות? האם אני בהיריון?

יצאתי מהשירותים בצווחות היסטריה:
 "קוקי, אתה חייב לקום!! אתה חייב לקום!!".
החצי לא הבין מה קרה סביבו, חשב שהוא מאחר לאנשהו,
אבל מהר מאוד קיפצתי על המיטה עם המקל ואמרתי לו, תוך שדמעות של אושר והורמונים פורצות מעיניי ללא הפסק:
"יש שני פסים! יש כאן שני פסים! אמנם אחד חלש יותר, אבל הוא שם!!"..

החצי הנרגש והנפעם והמותש משנת הלילה, פשוט חיבק אותי חזק, והיו לנו רגעים נפלאים של אושר... הצלחנו..
אנחנו בהיריון...

אם מישהו חשב שמרגע זיהוי העובדה שאתם בהיריון אפשר להירגע ופשוט להמשיך בחיים כרגיל,
אז זו מחשבה מאוד יפה, אבל לא ממש נכונה.

אמנם ישר אחרי גילוי שני הפסים עשיתי בטא, ויצאה יופי של בטא, אבל איתה התחילו גם הדאגות..
למה אני לא מרגישה שום דבר? מתי מתחילות הבחילות?
 מה אמור לקרות עכשיו?
האם אני אמורה לעשות הכפלה?

והשאלה שהכי טרדה את מנוחתי - מה לעזאזאל עושים עם ההפרשות החומות האלה?
מחפשת באינטרנט ורואה שהרבה היריונות התחילו עם הפרשות, ולא ממש נרגעת.

אמנם אין לי ממש דימום, אלא הפרשות חומות, אבל זה לא אמור להיות בהיריון תקין..

האם יש סיכוי?

האם העובר/ים שבתוכי עוד לא החליטו אם הם רוצים להישאר או לא?

26